במהלך סוף השבוע האחרון עקב העולם בדאגה אחר גורלו של הלוויתן מנהר התמזה,
אותו יצור גדול ואומלל שמצא את מותו לאחר שעות ארוכות של ניסיונות הצלה. במהלך הדרמה הציע אחד מחבריי לפרסם כתבה הסוקרת את מיטב המאכלים שניתן להכין מבשר לוויתן. חסר טקט? מטופש? מזעזע? אולי. אבל באותו הזמן בדיוק יכלו גולשי ynet לקרוא את המדריך לבחירת סטייקים,
או במילים אחרות, מתכונים מבשר פרה.
בזמן שמיליונים בעולם וגם בישראל נתמלאו חמלה כלפי גור הלווייתנים, הומתו ברחבי הגלובוס עשרות-אלפי פרות לצרכי אכילה. אותם אנשים שייחלו להצלתו של המגה-דג (בעצם יונק), ניצלו את הפסקת הפרסומות כדי לחמם שניצל קפוא במיקרוגל. באותו זמן, בכביש המהיר הקרוב למקום מגוריהם, חלפו כמה משאיות עמוסות באלפי תרנגולות מצווחות בדרכן אל הלא-נודע.
נער הייתי וגם זקנתי (לפחות התקרבתי לגיל 30), ועדיין לא הצלחתי להבין את המנגנון המנטלי שמאפשר את ההפרדה הזו: אני מבין כי קיים אחוז מסוים באוכלוסייה של אנשים ערלי-לב לחלוטין, האדישים לגורלו של כל יצור חי מלבד הם עצמם. אך רוב האנשים כמובן אינם פסיכופטים - כאבו של כלב פצוע או יללת גור חתולים נטוש יכמירו את ליבם - ועדיין, מסוגלים הם להתענג על האדום האדום הזה.
מקרי התעללות בבעלי-חיים זוכים בשנים האחרונות לחשיפה משמעותית באמצעי התקשורת. הציבור המיושב בדעתו נוהג להזדעזע למשך כמה דקות, ואולי אפילו כותב תגובה נזעמת באחד מאתרי האינטרנט, לפני שהוא חוזר לסדר יומו. קבע ה-DSM, התנ"ך הפסיכיאטרי, כי התעללות בחיות היא אחד הסימפטומים הבולטים של הפרעת התנהגות. והרי כל אחת ואחת מהפרות שנוחתות בסוף דרכן על שולחנו של האדם עוברת מסלול ייסורים כזה, שמפגש לילי של חתול עם חברי כת השטן נראה לידו כיום כיף בלונה-גל.
הנה תיאור קצר מתוך אתר "אנונימוס":
"סגרים אוטומטיים מקבעים את ראשי הפרות מעל האבוס במשך שעות ארוכות... הפרים המגיעים לשחיטה מריחים את הדם ושומעים את זעקות חבריהם. התנגדותם נתקלת במקלות, שוקים חשמליים, מוטות ברזל ובעיטות. בישראל נשחטים בעלי-חיים בהכרה מלאה, כשהם תלויים במהופך. בעל-החיים מתפתל בדרך-כלל מכאב ומאימה עד כי שהשוחטים נאלצים לתפוס את נחיריו במלקחיים על מנת לשסף את גרונו". גם מבלי לשתף אתכם באסוסיאציות שעולות לי מהתיאור הנ"ל, ברור שעדיף להיות לוויתן בתמזה מאשר פרה בישראל. מדוע אם כן, זוכה הראשון להיות "נוגע ללב", "עצוב", אפילו "אמיץ", ואילו לשנייה מגיע יחס של סטייק בפיתה?
תשובה אפשרית לשאלה זו ניתן לקבל מהתבוננות בהיסטוריה של אלימות אחרת, זו שמפנה האנושות כלפי עצמה. מלחמות
היו תמיד, אבל טבחים המוניים ומרחצי-דמים בקני-מידה מפלצתיים הופיעו רק ב-150-100 השנים האחרונות. למעשה, יותר אנשים מתו כתוצאה מאלימות במאות ה-19 וה-20 מאשר בכל ההיסטוריה שקדמה להן. הסיבה לכך ברורה: ברגע שלאדם יש תותח ופגזים, הוא לא צריך לראות את האדם האחר אותו הוא הורג. ברגע שיש לו מטוס, הוא לא מרגיש יותר מרעידה קלה בכנף. המיכון והתיעוש מאפשרים לנו שלא לחוש אחריות מוסרית על תוצאות מעשנו: אנחנו לא הורגים אף אחד באופן אישי, רק לוחצים על איזשהו כפתור אדום. או מזמינים דאבל-מק רויאל עם צ'יפס.
לאף אחד אין מושג היכן נמצא בית המטבחיים, שעושה עבורו את העבודה המלוכלכת. לאחרון אין קשר עם הבית הסטרילי בפרברים, הפריג'ידר, התנור והצלחת. אף אחד מאוהבי הבשר מעולם לא טרח, ולא נדרש, להוציא להורג בעצמו את ארוחת הצהריים שלו. אנחנו כבר נולדנו לתוך מסגרת כזו, שהרגילה אותנו לא לקחת אחריות על תוצאות מעשינו. אנחנו אדישים כלפי הפרות, התרנגולות והעיזים, בדיוק כמו שלא ממש אכפת לנו מהילד הסיני בן ה-7 שעובד 98 שעות בשבוע כדי לתפור את החולצה היוקרתית שאנו לובשים, או מילדינו ונכדינו שלנו, שישלמו את מחיר זיהום האוויר של המכוניות שאנו קונים. כך שאני אפילו לא מתיימר לדרוש מאוכלי הבשר למיניהם לבקר במשחטה כלשהי, ולראות את המציאות לה הם גורמים. אבל אולי הייתי מבקש שתצפו, ממרחק בטוח, באחד הסרטונים הללו,
רגע לפני שאתם מתלבטים בנוגע לאופן צליית הסטייק, או בשר הלוויתן. בתאבון.
אורי יסעור, עורך ב-ynet
