סיפור אישי מרתק, מהפכה פרטית שהפכה לאקטיביזם חברתי ויעל דן אחת, שפעם בשבוע מדובבת גיבורים מקומיים שהמציאו את עצמו מחדש - זה המפרט הטכני של תוכנית הראיונות "כנגד כל הסיכויים".
הלילה תתארח בה דפנה בנאי, פעילה מרכזית בקבוצת "מחסום WATCH"
ובארגוני שלום אחרים. וכן, גם אשתו של הגשש גברי.
בנאי, 56, אם לשלושה וסבתא לשניים, מתגוררת כיום עם בנזוגה ברמת אביב. היא נולדה בבריטניה לאם שנמלטה מהנאצים והתגייסה לצבא הבריטי, ולאב ששימש כקצין בשירות הוד מלכותה, שנישאו למרות התנגדותה הנחרצת של משפחת האם. כשהיתה בת ארבע היא עלתה עם אימה לישראל לאחר מותו של אביה משחפת.
בארץ היא גדלה כילדה מסוגרת ומבודדת חברתית בבית רוויזיוניסטי מובהק. "בגין היה האלוהים במקום ממנו באתי, כל מה שהוא אמר היתה אמת צרופה", בנאי משחזרת. "מבחינתי הערבים הלכו כשבאנו כי המופתי אמר להם לברוח, ואילו אנחנו באנו לארץ מדבר ויישבנו אותה, ייבשנו ביצות, הבאנו איתנו את האור. היתה לי מודעות פוליטית די חזקה כילדה. אם כולם במשפחה העריצו את בגין, אני לקחתי את זה צעד אחד ימינה והערצתי את גאולה כהן".
את תפיסת העולם שלה דאז אי אפשר היה לערער. כשבן משפחה טען כנגדה שהערבים משלמים מחיר כבד בשל הציונות, "פשוט אטמתי את אוזניי", היא אומרת. "אלו היו דברי כפירה שלא יכולתי לשאת. באופן מסוים הגבתי כפי שהיום לא פעם מגיבים אנשים בסביבתי על הפעילות שלי בשטחים. אומרים לי שאני הזויה, קיצונית, הילדים שלי ממש מתרגזים לפעמים. מעציב אותי שאני לא יכולה לחדור אל האהובים אליי, לשכנע אותם, להראות להם את הצד ההגיוני והאנושי של הדברים שאני אומרת ועושה".
"העיסוק שלי נעשה ממקום של פריבילגיה"
לדברים שכיום בנאי אומרת, ובעיקר אלה שהיא עושה, קדם תהליך ארוך. הוא החל כשנסעה אחרי השירות הצבאי לשהות עם אימה בקנדה, לשם זו היגרה עם בעלה השני. בנאי למדה בחוג למדעי הרוח ולקחה חלק בפעילות שרחשה בקמפוס. "מחיתי נגד ויאטנם, הפגנתי נגד משטר הקולונלים ביוון", היא נזכרת. הדעות הימניות-ציוניות שלה לא השתנו, אך ההזדהות עם החלש התחדדה.
"לא חיברתי בכלל בין המצב בישראל לפעילות הזו", היא מעידה. "אלה הרעים שמדכאים עמים אחרים, ואצלנו זה משהו אחר לגמרי. ישראלים רבים חושבים כך עד היום. אני נתקלתי בלא מעט שמאלנים שהדעות שלהם הן אד-הוק לענייננו ולא מצליחים לראות את השיח המזרחי, השיח הגלובלי. יש ימנים
| בפרקים הקודמים (01): |
|
| "כל-אחד מאיתנו יכול להפוך לנפגע משכנתא" / ynet |
|
אחרי ילדות דלה בשכונה ד' בבאר שבע, קריירת בזק של מאבק חברתי והקמת משפחה ועסק משגשג, חיים בר יעקב איחל לעצמו חיים בורגניים תקניים. אבל קריסה כלכלית לא צפויה השיבה אותו לפעילות ציבורית, הוא היה למובילי מאבק מחוסרי הדיור בבאר שבע וייסד את "התנועה לחיים בכבוד" לסיוע לנפגעי משכנתאות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
שמאוד רגישים לעוולות שם בחוץ, אבל לא רואים שום דימיון למה שקורה כאן. ככה גם אני הייתי. תמיד הזדהיתי עם הקורבן המדוכא, זה משהו שטבוע בי מאז שאני זוכרת את עצמי. אבל הערבים לא נתפסו בעיני כקורבן. להפך, אנחנו היהודים החלשים, הקורבן הרדוף".
אחרי שנה בנאי שבה ארצה, המשיכה ללמוד באוניברסיטה, התוודעה לגברי ונישאה לו, ילדה את יסמין ובועז והתמסרה לחיים הבורגניים. "שקעתי לי בביצת המשפחתיות", היא מתארת. "לא ממש התעניינתי במה שקורה בחוץ והמשכתי להחזיק בדעות הימניות שלי, שלא היו מי יודע מה מבוססות. לא עבדתי, התנדבתי בנושאים קהילתיים שונים כמו סיוע לנוער במצוקה ופרויקט גמילה מסמים".
- האשכנזיה המשכילה, שיכולה להרשות לעצמה לשלוח ידה בפעילות חברתית?
"כן, אני מודה. גם היום, אני לא יכולה להתכחש לכך שהעיסוק שלי עם הפלסטינים נעשה ממקום של פריבילגיה. לכן אין לי כעס כלפי האוכלוסייה בישראל שמתמודדת עם מצוקות קיום, על שהיא אוטמת אוזניה ועיניה לפלסטינים. הבעיה שלי היא מול המילייה שלי, שיש לו את הפריבלגיות שיש לי אבל בוחר שלא להסתכל. אנשים מכחישים שיש גזענות, פערים, מאבק מזרחי-אשכנזי".
"מראה לא נעימה של המקום שממנו אני באה"
כשהיא מתבקשת לנקוב בנקודת הזמן המסוימת בה התחוללה התזוזה שלה שמאלה, בנאי מתארת התפתחות, לא הארה פתאומית. "כשהחל מפעל ההתנחלות משהו זז בי. כל זמן שחשבתי שהכיבוש הוא קלף מיקוח מול הערבים לא היתה לי בעיה, אבל בשלב מסוים קלטתי שלא מתכוונים להחזיר את השטחים, שאנחנו עם כובש. בתקופת מלחמת לבנון הייתי ממש פעילה, השתתפתי בהפגנות נגד אירועי סברה ושתילה.
במקביל החל תהליך פנימי, ראיתי שיש כאן ערבים-ישראלים. בדיעבד אני יכולה לומר שהציק לי הניתוק הזה בינינו. ההתעלמות שלנו, שלי, מהקיום שלהם פה ממש לצדי".
- ומה עשית?
"התחלתי לדבר עם אנשים סביבי, אבל ראיתי שזה פשוט לא מעניין אף אחד. מצאתי את עצמי נתפסת כטרחנית. קלטתי שאנחנו מסרבים לראות, חוששים מזה. זה הדהים אותי ורציתי להכיר את השכנים. נשמע מצחיק, אבל רציתי להכיר ערבים".
בנאי החלה להשתתף במפגשים בין יהודים לערבים שהנהיגה אם שהכירה באסיפת הורים, שם התוודעה לתג'ריד שביטה, עורכת דין מטירה העוסקת בזכויות אדם, שהפכה לחברת נפש שלה. "השינוי היה הדרגתי", היא אומרת. "הסביבה לא השתגעה על זה, בני משפחה התחילו להגיד 'את תמימה, מה את
מאמינה לערבים'. במקביל החל תהליך חברות מאוד חזק ביני לבין תג'ריד, המשפחות שלנו התחברו, גברי ובן זוגה מאוד נקשרו. לאורך כל הדרך שמעתי תגובות מאוד קשות. זו היתה מראה לא נעימה של המקום שממנו אני באה".
בנאי הצטרפה ל"גשר לשלום", תנועה לא ממוסדת שארגנה מפגשים בין יהודים לערבים, ובהמשך לתנועת הנוער היהודית-ערבית "רעות - סדאקה" שבה היא פעילה עד היום ושימשה כיו"רית שלה. "אבל בשלב הזה העיסוק שלי נשאר בערביי ישראל, באזרחים. עדיין לא עשיתי את החיבור הישיר בין העיסוק שלי עם נוער ערבי ויהודי, עם מפגשים בין ערבים ליהודים, למה שקורה בגדה וברצועה", היא מוסיפה. "אני חושבת שעוד לא הבנתי שמדובר באותו עם".
"ביקור בשטחים הוא צריבה תודעתית חזקה ביותר"
"השינוי הגדול השני הגיע עם האינתיפאדה השנייה", היא אומרת. "בתקופת אוסלו לא התעמקתי בפרטי ההסכם והיתה לי תחושה שהולך להיות שלום, שאנחנו בדרך לשם. כשפרצה האינתיפאדה השנייה, כמו ישראלים רבים חשתי אכזבה עמוקה, שבר של ממש. אבל בניגוד לישראלים רבים זה לא גרם לי להקשיח את לבי".
בנאי, שהצטרפה בינתיים ל"תאעיוש",
הגיעה עם פעילי העמותה לכפר ג'ת, שם נערכה אזכרה ביום השנה לאירועי אוקטובר. "המפגינים היו מאוד רחוקים והיתה תחושה שהשוטרים ממש מחפשים סיבה לירות בהם. החלטנו להתערב ולעמוד באמצע. היינו שם ארבע שעות, חצצנו בין המפגינים למשטרה עד שזריקת האבנים שכחה. השוטרים התייחסו אלינו זוועה. היו פעילים שהוכו, נדחפו, כמה אנשים נעצרו. ההכרה שאני שימשתי כחיץ גרמה לי לתחושה מאוד חזקה של מהות. הבנתי שלדברים שאני עושה יש משמעות.
"יש הבדל בין לראות את הסכסוך בטלוויזיה ובין לראות את הדברים בעיניים. אחרי שראית את כבר לא יכולה לעצום אותן שוב. קשה מאוד להיות במקום הזה, אבל משראית אין לך ברירה. אז הצטרפתי ל"מחסום WATCH" והתחלתי לנסוע לשטחים. אנחנו מגיעות למחסומים ופשוט מתבוננות. בכל פעם שאני
| בפרקים הקודמים (02): |
|
| "לא היתה לי דקה נטולת כאב כבר 13 שנה" / ynet |
|
מנדי לייטון, פעילה למען זכויות אנשים מוגבלים בישראל, מקימת "העמותה למאבק בכאב" הנאבקת להכרה בכאב כרוני כמחלה, ואישה צעירה המתמודדת בעצמה עם ייסורי תופת יומיומיים, לא מאמינה באלטרואיזם. "אני חושבת שכל דבר שאנחנו עושים למען האחר משרת אותנו באיזשהו אופן", היא מתעקשת |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
חוזרת משם משהו בי נסדק לגמרי. עד היום הדבר שהכי קשה לי הוא החזרה.
- איך התחברת לארגון?
"כמו כל החברות הגעתי בתחושה שאני באה לראות ולא מתחייבת לשום פעילות. אבל ראיתי בעיניים דברים שפשוט לא יכולתי לשכוח. הפרה של זכויות אדם בסיסיות, עמידה במשך שעות בתורים, הגבלת תנועה, יחס משפיל. אני לא מאשימה את החייל הבודד, אין דרך להיות אנושיים במצב כל-כך לא אנושי. אני זוכרת שחזרתי הביתה וראיתי אנשים חוזרים מקניות והרג אותי הפער, הניכור הענק הזה. מאותו רגע כבר ידעתי שאני בסיפור הזה מבפנים. לפעמים אני יושבת עם חברים ומדברים על מסעדות, נסיעות לחו"ל, רכילות, מוזיקה - הכל נראה לי כל-כך לא רלוונטי".
- איך גברי והמשפחה מגיבים לפעילות שלך?
"אני גורמת לאי נוחות, אבל מתרגלים. עשרות פעמים ניסיתי לשכנע אותם לבוא איתי לשם, הסברתי להם שכאשר הם יראו מה קורה בעיניים הם יבינו שאי אפשר להאמין לאף מילה של דובר צה"ל. לפעמים אומרים לי שאני הזויה, יש לי לא אחת ויכוחים עם גברי. אף-אחד לא רוצה להטיל ספק במקום ממנו הוא בא, אנשים רוצים לחיות בשקט. אבל ביקור בשטחים הוא צריבה תודעתית חזקה ביותר.
"יש המון התנגדות ויחס של כעס ושנאה כלפינו. אנחנו שומעות התבטאויות כמו 'בוגדת', 'עוכרת ישראל'. יש את אלו שטוענים עניי עירך קודמים", בנאי מעידה. "יש בנו תחושות קשות של ייאוש, של תסכול מהאנטגוניזם שאנחנו יוצרות, אבל אני לא רואה אלטרנטיבה אחרת. אם היה ניסיון אמיתי לשלום אולי הייתי מפקפקת באמונתי, אבל אני הולכת ומתייאשת כי אני רואה שאין שום נכונות לכך. תמיד אהבתי מאוד את הארץ, אני מאוד אוהבת אותה גם היום. את השפה, האוכל, הריח, הנופים. לצערי אני כבר לא מאמינה בה".
- אז למה להמשיך לנסות?
"אולי כי אני לא יודעת לעשות אחרת - ואני לא יכולה לא לעשות כלום. אולי כי יש בי אופטימיות. בכל מקרה, הסיכון במלחמה גדול יותר מאשר הסיכון בניסיון לשלום. מישהו אמר לי פעם שמהלכים היסטוריים לא קורים ברצף לינארי, ואני רוצה להאמין שזה נכון".
