"בארגון את יודעת רק מה שהיו"רית רוצה שתדעי"

ימים קשים עוברים על פנינה כהן, יו"ר "ארגון אלמנות ויתומי צה"ל". בגיל 57, כשמאחוריה חיים רצופי טרגדיות, היא נאלצת להתמודד עכשיו דווקא עם נשות הארגון שאותו ייסדה. והן לא חוסכות ממנה את חציהן: דיקטטורית, משליטה פחד ופוליטיקאית כוחנית ונקמנית - אלה רק חלק קטן מהכינויים שלהם היא זוכה.

אם עד לאחרונה הסתפקו האלמנות בכיבוס הכביסה המלוכלכת בבית, בחודשים האחרונים פרץ המאבק לאור. הכפשות עפות לכל עבר, והארגון, מפעל חייה, משותק. הוא אינו משלם לספקים, לא מעניק מלגות לימוד ליתומי צה"ל, אינו משלם דמי שכירות ומסים ולא מממן טיפולים רפואיים לאלמנות.

"מה שהולך בארגון זה לא נורמלי. אי אפשר להמשיך ככה", מבכה אלמנת מלחמת יום הכיפורים. "הקרבות הנוכחיים יחזירו אותנו 30 שנים אחורנית", אומרת גם ירדנה אקרמן, אלמנת אותה מלחמה, החוששת לחזור לאותם ימים, "שבהם כדי לקבל אופניים לילד או מיטה לפעוט היינו צריכים לפנות להורים השכולים, דרך ארגון "יד לבנים"".

הקרבות המרים הגיעו עד בית המשפט, ובשבוע שעבר דן שופט המחוזי בתל אביב בבקשתן של כמה מחברות הארגון להדיח את כהן לאלתר, למנות לה מחליף ולהקדים את הבחירות הכלליות למועצת הארגון, האמורות להתקיים רק באוקטובר. כהן, אישה למודת קרבות, זועמת. אחרי תקופה ארוכה של שתיקה, היא מחליטה עכשיו להשיב מלחמה.

"כל המאבק הזה הוא עלבון לאינטליגנציה שלהן ושלי", היא אומרת. "אם יפרקו אותנו, מי יפסיד? מה יהיה עם האלמנות שלא שיקמו את חייהן? עם היתומים שאף אחד לא עוזר לי להביא תרומות בשבילם? להם אני דואגת. אני אומרת: תעשו בחירות, אבל בינתיים תנו לי לנהל את הארגון. חשבונות צריך לשלם, ויתומים מחכים למלגות".

מוות רודף מוות

בעיני רבים מצטיירת כהן כאישה קשה, עם פתיל קצר, שמרבה להתפרץ. רק מעטות מחברות הארגון שבראשו היא עומדת מכירות את הביוגרפיה הכואבת שלה. היא נולדה במצרים ועלתה לארץ בגיל שנה. את רמי, בעלה, הכירה כשהיתה בת 15. הם נישאו אחרי מלחמת ששת הימים. ב-6 באוקטובר 73' הוא גויס לחטיבת מילואים של השריון והוצב בסיני. תשעה ימים אחר כך הוא נהרג בקרב על מוצב בודפשט. מאז לא היה לה גבר אחר. "במהלך השבעה המשכתי לקבל גלויות ששלח לפני מותו", היא מספרת. "להתאלמן בגיל 25 זה לא דבר קל. יש לנו חלומות אחרים לגמרי כשאנחנו מתחתנים".

היא נשארה בבית עם שני פעוטות. ענת בת ארבע וצחי בן ארבעה חודשים. בניסיון לשקם את חייה נרשמה כהן, אחות בבית החולים "אסף הרופא", ללימודי סוציולוגיה ומדעי המדינה. כשסיימה, החלה לעבוד כסוציולוגית בחיל האוויר, ונראה היה שחייה עולים על מסלול נכון. אבל בשנת 84' פגעה בה טרגדיה נוספת: בתה ענת שמה קץ לחייה ביריית אקדח שהיה בבית. היא היתה בת 14 וחצי.

כהן הכואבת החליטה להתמסר לגידול בנה, אז בן 11. היא עזבה את צה"ל, חזרה במשרה חלקית לבית החולים והחלה להתמודד, בנוסף לשבר הרגשי, עם קשיים כלכליים עצומים. בשיחות עם אלמנות צה"ל אחרות הבינה שהיא לא לבד, ובסלון ביתה התגבשה באמצע שנות השמונים ההחלטה להקים ארגון שייצגן כהלכה. "הבנות רצו שאעמוד בראש הארגון", היא מספרת. "זה היה תשעה חודשים לאחר מות בתי. אמרתי להן שאין לי כוחות. אבל הגענו לחרפת רעב, והן מאוד התעקשו".

הקמת הארגון לוותה במאבקים קשים. גם עם ארגון "יד לבנים", עד אז נציגן היחיד של המשפחות השכולות, וגם עם משרד הביטחון, שהתנגד להקמת ארגון נוסף שיצטרך לממן. אבל כהן היא אישה נחושה. "בשנת 85' ישבתי בלשכה של יצחק רבין, שהיה אז שר הביטחון. 'אתה רואה את התמונה של בן גוריון?' שאלתי. 'זוכר שהבריטים אמרו שלא תהיה מדינה? ואיפה אתה חי עכשיו? בישראל. אתה תראה שעוד בקדנציה שלך אקים ארגון, ואתה גם תיתן לי תקציב בשבילו'. וכך היה".

מרגע הקמת הארגון ועד היום רואה בו כהן את מפעל חייה, שגבה ממנה, לדבריה, מחיר אישי כבד מאוד. "בזמנו היה לי חבר, היחסים החזיקו מעמד שלושה חודשים, ואז הוא אמר לי: 'אני לא רוצה ראש ממשלה בבית, אני רוצה אישה'. עניתי: 'עכשיו אני צריכה לעזור לאחרים', והלכתי. במבט לאחור האם הפסדתי? כן. יכולתי לשקם את חיי, אבל הצרכים הציבוריים היו חזקים ממני".

הפחד והאימה

שתי חזיתות נמרצות פועלות היום נגד כהן בארגון, המונה 3,800 אלמנות. מצד אחד עומדות ארבע חברות הנהלה מתוך שבע, שטוענות כי כל השנים הן היו חותמת גומי להחלטותיה, שפעלו מתוך פחד ואימה ושהגיע הזמן לשים קץ לדיקטטורה של היו"רית. מהצד השני ניצבת קבוצת אלמנות שהתארגנה אד-הוק ומכנה את עצמה "המטה לשמירת זכויות אלמנות צה"ל החיות עם ידוע בציבור". כהן עוררה את חמתן כאשר פעלה להסדרת חוק שיבטל את ההטבות שהן זוכות להן, בנימוק שאינן "אלמנות באמת".

בראש הקבוצה הראשונה עומדת חברת ההנהלה חנה בן-ארצי, שבניגוד לאחרות היא גם מורשית חתימה בשם הארגון, ועכשיו מסרבת לחתום על צ'קים ולמעשה עוצרת את כל פעילויותיו הכספיות. בן-ארצי אומרת שהיא לא חותמת בעקבות ייעוץ משפטי, אבל כשהיא נדרשת להסביר את הסיבה לסירובה פורצים החוצה רגשות סוערים.

"כולן מכירות את ההתנהגות הכוחנית של פנינה. אני מבינה שהיא הקימה את הארגון, אבל מאז היא יושבת במשרד ולא עושה למעננו כלום. למשל, כבר הרבה מאוד שנים לא הועלו התגמולים שלנו. אנשים רוצים שהיא תוחלף. די כבר. אני חושבת שצריך לשנות את התקנון ולהחליט שיו"ר יכהן עד שתי קדנציות. אבל היא תיתן לך להעביר דבר כזה? על גופתה המתה".

- אבל את חתומה על המסמכים של הארגון, למה לא מחית בזמן אמת?

"כדאי שלא אגיד לך איך היינו מוחתמות על מסמכים. היינו מקבלות קלסר ופנינה היתה אומרת לנו לשבת ולחתום צ'יק-צ'ק. מי קרא אותם בכלל? בארגון הזה מה שהיו"רית רוצה שתדעי את יודעת, ומה שהיא לא רוצה את לא יודעת".

- ולמה הסכמת?

"מפחד. הבנות ידעו שאם לא יצביעו כמו שפנינה רצתה יעכבו להם דברים, כמו אישורים לנסיעות או מלגות. הרגשנו מאוימות".

כהן שומעת ונפגעת. "הפוסל במומו פוסל, חנה היא ביזיון לציבור האלמנות, המילה טמטום היא מחמאה עבורה ועבור חברותיה. זו בושה בשבילן להגיד שהן מפחדות ממני. על איזה דיקטטורה הן מדברות? כשאני נאבקתי להקמת הארגון, חנה עוד חיה עם בעלה באושר ועושר. אז היא לא האישה שתפרק לי אותו. ואם היא תנסה - אלחם בה חזק מאוד. היא מזיקה לציבור שלם, חף מפשע".

- בן ארצי אומרת שלא נתת לה לקרוא את המסמכים שעליהם היא חתמה.

"חנה פשוט לא טרחה לבוא כשזומנה לחתום על צ'קים. בלית ברירה נשלחו אליה ערימת צ'קים לחתימה כוללת".

אין רגע שקט

עכשיו נחתה על כהן צרה נוספת: מכתב מעו"ד מיכאל בך, שתובע ממנה לחדול מעידוד היוזמה לביטול זכויות אלמנות צה"ל שחיות עם ידוע בציבור. מאחורי המכתב עומדת קבוצת אלמנות בראשותה של נאוה שוהם, אלמנת מלחמת לבנון, שרתחה על כהן המקדמת הצעת חוק התובעת להכיר באלמנות צה"ל שחיות עם גבר כבנשים נשואות, ובכך להביא לביטול קצבתן החודשית, המסתכמת באלפי שקלים, ולהפסקת הסיוע שמעניק להם הארגון.

ההתארגנות של שוהם מוציאה את כהן מדעתה. "הידועות בציבור אינן אלמנות באמת", היא אומרת. "הארגון נוסד למען אלה שאין להן גב, שאין להן בן זוג. יש לך בן זוג חדש? מצוין. לכי אליו. למה את צריכה להידבק לשכול, לאלמנות וליתמות? לכי שקמי את חייך. אם כל האלמנות שיש להן ידוע בציבור היו עוזבות אותנו, התקציב היה מתחלק בין פחות אלמנות. ואלה, בשיא חוצפתן, עוד מגיעות לכנסים עם בן זוג ולפעמים בהריון".

שוהם לא נשארת חייבת. היא לא מתכוונת לוותר על המומנטום שנוצר עם פירוק הנהלת הארגון ונחושה לאחר את הכוחות ולהוביל להדחתה של כהן. "פנינה מקדמת חוק שהפוך לאינטרסים שלי. כשאיבדתי את רענן, בעלי, נותרתי עם שני ילדים קטנים. בינתיים מצאתי בן זוג שאני אוהבת, אבל הוא בחיים לא יהווה תחליף לרענן והוא גם לא חייב כלום לילדיי. תראי את ארגון "יד לבנים" - בית חם להורים ולאחים. ולנו אין בית אלא אישה שמעליבה, משפילה וצועקת עלינו, אישה שמורידה מהאוטובוס אלמנות שהגיעו לטיולים עם בני זוגן".

"לנאוה שוהם צריך להיות רספקט לאנשים כמוני", מגיבה כהן. "ולו רק בגלל שהקצבה שהיא מקבלת זה בזכותי. אבל המפונקת הזו בכלל לא עברה את מה שעברתי. שפר מזלה והיא מצאה בן זוג. בסופו של יום יש לה עם מי לדבר. שיהיה לה לבריאות. זה מבורך. אבל היא תדאג בחגים לאלה שאין להן בן זוג? שיושבות לבד בבית?".

- הורדת מהאוטובוס אלמנה שהגיעה עם בן זוג?

"הגברת לא הודיעה מראש שהיא באה לטיול עם בן זוגה. נו, אמרתי לעצמי, שיהיה. אבל בצומת הרצליה הבנאדם כבר התחיל ללמד את הנהג איך לנהוג, וגם הביא את הבן שלו שהשתולל באוטובוס. אמרתי לאלמנה 'הילד הזה בכלל לא יתום צה"ל. אם לא תרסני אותו אוריד אתכם'. כשהם ענו לי 'למה מי את?' הורדתי אותם".

- יש טענות שבנך נכנס לפורום האלמנות ומאיים עליהן?

"אין לו משפחה חוץ ממני והוא דואג לי. הזהרתי אותו לא להיכנס. הן רעות, אמרתי לו, ברוע לב אין להן מתחרים. אחרי כמה פעמים הוא אמר לי: 'אמא צדקת' והפסיק".

- הקרע בארגון גורם לך לפעמים לבכות?

"אני בוכה רק מגעגועים. בעלי חסר לי. אמנם הייתי נשואה רק חמש שנים ואלמנה 32 שנה, אבל הוא חסר. והבת שלי כמובן שחסרה. והוריי שמתו בתוך שנה. נשארתי לבד. אני ובני".  

מקורבותיה של כהן בארגון חושבות שהיא נפלה קורבן לצעד תקיף אחד יותר מידי שעשתה - פיטוריו של עו"ד שלמה ציפורי, עד לפני חודשיים היועץ המשפטי של הארגון, שלדבריהן מושך עכשיו בחוטים ומפעיל את החזיתות השונות נגדה. כהן בטוחה שעו"ד ציפורי חותר לפירוק הארגון כדי להשתלט עליו.

המשבר ביניהם פרץ לאחר שבג"צ דחה עתירה שציפורי הוביל, הדורשת להשוות בין תנאיהן של אלמנות חללי חילות היבשה והים לאלה של אלמנות טייסים, ולהעניק גם לראשונות סכום חד-פעמי בסך 308 אלף שקל. יו"ר הארגון ראתה בדחיית העתירה כישלון וכינסה את הנהלת הארגון, שהצביעה פה אחד על הדחתו של ציפורי ומינתה תחתיו את עו"ד שלומי תורג'מן.

בין כהן וציפורי נותרה מחלוקת על גובה שכר הטרחה המגיע לו, והוא לא התכוון לשתוק. גורמים מטעמו החלו להתקשר לאלמנות ולשכנען להשאירו בתפקידו. לפחות עם ארבעת חברות ההנהלה הפורשות זה הצליח, והיום הן תובעות להשיבו לתפקיד, בטענה שהחלטתן לפטרו נבעה מהעדר מידע מספיק.

"ציפורי לא מוכן להשלים עם זה שהוא הפסיד", אומרת כהן, "ועכשיו לא אכפת לו להרוס את הארגון ולהרוג אותי. ברגע שהחלטנו לפטר אותו פתאום פנינה כבר לא בסדר, פנינה כבר לא בן אדם. זה מה שהוא אומר לאלמנות, והן מבולבלות".

עו"ד ציפורי דוחה בתוקף את טענותיה. "לחברות יש רצון משלהן", הוא אומר. "רוב חברות הארגון וההנהלה מאסו בהתנהלות המונעת על-ידי רצון אישי של דיקטטורית, שכשנוח לה מתעלמת מהחלטות הגופים המוסמכים בארגון. כהן חשבה להתפטר וחזרה בה. חבל, אבל עוד לא מאוחר".

כהן יודעת שיום יבוא והיא תצטרך לפרוש מראשות הארגון, אבל לא מתכוונת לתת לאף אחד לקבוע עבורה מתי זה יקרה. "הפרישה תתקיים בזמן שלי ובקצב שלי", היא מכריזה. "כבר קיבלתי כל מיני הצעות עבודה מחוץ לארגון, מאנשים ברמות אחרות לגמרי, שיודעים להעריך אותי. גם אני, מבחינתי, אשמח לנהל ארגון ללא אינטריגות. אבל כרגע בוודאי שלא אעזוב מרצוני, ולו רק כדי לא ליפול לידי מלעיזיי כפרי בשל".