לפני ימים אחדים, כך פורסם במספר כלי תקשורת, התיר משרד התחבורה למועצה המקומית רמת-השרון לפתוח לתנועה את היציאה המזרחית מהיישוב, העוברת דרך מנהרה במתחם "תע"ש" הישר לכביש חיפה-תל-אביב הישן (4) ולצומת מורשה. לכאורה מדובר בידיעה מוניציפלית טהורה, המעניינת רק את תושבי האזור. אלא שלמעשה מדובר במיני מהפכה: מדובר ככל הנראה בכביש "האפור" הראשון שמאושר במדינת ישראל.
לא יודעים מה זה "כביש אפור"? אני מתפלא עליכם. אם תביטו סביב, תבינו מיד: יש לנו מערכת רפואה אפורה-שחורה בבתי החולים; יש לנו חינוך אפור במערכת החינוך; יש לנו חברות שמירה-אבטחה שהן למעשה משטרה אפורה. העיקרון פשוט - בכל מקום בו מערכת הממשל המרכזי קורסת ומפסיקה לתפקד ולתת תמורה הולמת והוגנת לנו, האזרחים, נכנסים גופים פרטיים או חצי-רשמיים כדי לעשות את העבודה במין מסגרת "אפורה". לא "לבנה", כלומר חוקית ומסודרת, לא "שחורה", כלומר פלילית.
לאן נעלמים המיליארדים שמשלם ציבור הנהגים בישראל מדי שנה?
צילום אילוסטרציה: משטרת רמלה
בכל אותם גופים מוזכרים, העסק כבר מושרש היטב. מורים הולכים לכאורה הביתה ב-12 בצהריים, אבל ההורים משלמים מכיסם כדי שיישארו ללמד את הילדים בצהרונים, בחוגים ובמסגרת קרנות חינוך שונות עד ארבע אחר הצהריים. בבתי חולים אין מיטות פנויות ותור לניתוחים נקבע לעוד חמש או שש שנים, אלא אם ישלף מזומן ויימסר ל"קרנות מחקר" למיניהן, שהן דרך עקיפה לשלם משכורת נוספת לאנשי הסגל הרפואי. המשטרה? זו כבר מזמן לא איתנו, אלא עובדי חברות שמירה, מאבטחים, שומרים וסדרנים, חלק מהם שוטרים של ממש, שמשלימים כך הכנסה מהצד.
בכבישים, וזה עסק חדש כאמור, ה"אפור" נובע מהשיתוק שאחז במה שהייתה פעם מע"צ, הגוף האחראי על פיתוח ותחזוקת רשת הכבישים במדינת ישראל, והיום קוראים לה "החברה הלאומית לדרכים". כל מי שנוהג בכבישי ישראל יודע, שזה שלוש שנים כנראה לא נסלל אפילו מטר אחד של כביש חדש, וכמעט שלא בוצעו עבודות תחזוקה, למעט סתימת בורות וצביעת נתיבים.
הכתב עופר פטרסבורג הציג ב"ידיעות אחרונות" את התמונה העגומה במלואה, בתחקיר מאלף שפורסם ב-31 בינואר השנה: נזקים של מיליארדי שקלים לתשתיות הכבישים שנגרמו עקב הזנחה בת שלוש שנים, מאז הופסקה פעילותה של מע"צ, ועלייה במספר התאונות והנפגעים בתאונות, שנובעת, בין היתר, מהידרדרות מצב תשתיות הכבישים.
ולאף אחד כמובן זה לא מזיז. מכוניות ששוויין מאות אלפי שקלים מתפרקות על כבישים משובשים? נהגים מאבדים שליטה בגלל כבישים לא מסומנים או משולטים? הולכי רגל מסכנים חיים בצעידה בחושך על שולי דרכים בינעירוניות בגלל העדר תאורה ומדרכות? את הפוליטיקאים והפקידות הממשלתית זה לא מעניין. דומה שההישג הכי גדול בתחום התחבורה בישראל בשלוש-ארבע השנים האחרונות רשום לזכות התקנה המאלצת נהגים ללבוש אפוד זוהר במקרה והם יוצאים ממכוניתם. אגב, גם את זה מימנו בעלי המכוניות מכיסם.
ומה עושים בחברה הלאומית לכבישים ובמשרד התחבורה? בעיקר מספרים סיפורים: נסו להיזכר כמה פעמים בשנים האחרונות קראתם כתבה על המיליארדים שהולכת
ממשלת ישראל להשקיע בכבישים. כמה פעמים קראתם שהנה, ממש בעוד שבועות ספורים, יתפרסמו מכרזים על כביש מספר 531 או 471 או 9? כמה פעמים התייצבו דוברים ויחצ"נים מול מצלמות וסיפרו שממש תיכף יוקם מחלף בצומת המוביל, ויורחב כביש החוף בין נתניה לקיסריה לשלושה נתיבים? כמה פעמים הצליחו למכור את רשימת המלאי המעלה עובש של פרויקטים תחבורתיים מתוכננים לכתב כלכלה או נדל"ן צעיר וחרוץ.
וכך, כשהמערכות האחראיות על הכבישים בישראל אינן מתפקדות, נכנסים גופים מוניציפאליים לתפר בין הממשלה לאזרח, מספקים שירותים שהם לא אמורים לספק, ולבטח לא מוכשרים להעניק. במועצת רמת-השרון ראו שאין מי שמטפל בבעיות התנועה הקשות ביציאה מהיישוב, והחליטו לארגן לעצמם יציאה פרטית, "אפורה". במועצה המקומית צורן-קדימה ראו שאף אחד לא מטפל בבעיות התנועה בכביש מס' 533 ובצומת בני דרור הפקוק, והפכו דרך חקלאית רעועה שמחברת בין צורן לפרדסיה ליציאה נוספת, "אפורה".
במשרד התחבורה מחו אמנם, אבל הרימו ידיים אחרי הליכים משפטיים. למה ללכת רחוק. בחולון קיים הכביש האפור הוותיק במדינה, הכניסה המפורסמת לעיר מחלקה האחורי של תחנת הדלק "הסיירים". אותו שביל סלול בחלקו, מסוכן ולא תקני, המהווה כניסה חשובה לעיר בת 180 אלף תושבים עם אזור התעשייה הרביעי בגודלו במדינה. לא במקרה הובטח לנו כי יבנה שם מחלף - לפני שנות דור. ובלב השרון, באזור בין מושב בני-ציון לקיבוצים יקום ושפיים, במקום בו אמור להיסלל כביש הרוחב 551 - שיחבר את חוצה ישראל לכביש החוף - הופכים אלפי נהגים מדי יום דרכים חקלאיות רעועות ושבילי פרדסים לצירי תנועה עיקריים, בין אזורי מגורים ממזרח לכביש החוף לבין אזורי תעסוקה בהרצליה ובתל-אביב. כי אין אלטרנטיבה.
ככה אי-אפשר להמשיך. אי-אפשר להמשיך לגבות מבעלי מכוניות בישראל מסים רצחניים - בבלו על הדלק, במיסוי על רכב חדש, בתשלומי אגרות רישוי ואגרות רישיון והיטלי פיתוח וסלילה - ולתת לנו, משלמי המסים, קדחת. כי אם פעם עוד קיטרנו על שהממשלה גובה מבעלי המכוניות 10 או 12 מיליארד שקל בשנה במסים ו"מחזירה" רק מיליארד או שניים בשיפור תשתיות, עכשיו אנחנו מתגעגעים אפילו למיליארד הבודד הזה, שמזה שלוש שנים מתמוסס לו שנה אחר שנה במעמקי תקציב המדינה. אלינו, ציבור משלמי המסים, הוא לא חוזר.
ולנו כבר נמאס. נמאס לתקן צמיגים שנקרעים עקב בורות פעורים בצירי תנועה ראשיים. נמאס לזחול שעות בפקקים מתישים, במקומות בהם הובטחו לפני שנות דור עוד נתיבים ועוד מחלפים. נמאס להתרסק בתאונות הנובעות מליקויי תשתית. נמאס לחזור מכל מדינה נורמלית אחרת, גם קטנות מישראל ומאוכלסות יותר, מלאי קנאה על רמת הכבישים אצלם.
כי אפילו התירוץ של "אין כסף" כבר לא תופס. יש כסף, רק שהוא לא מגיע אלינו. הוא לא מושקע בכבישים, לא במדרכות, לא בגדרות בטיחות, במחלפים וברכבות. מגיע לנו. זה כסף שלנו. ואם משרד התחבורה והחברה לכבישים לא מסוגלים לעשות עמו שימוש נאות, יתכבדו נא ויעבירו אותו לגופים אחרים, כאלה שכן יכולים.
כי כמו שמועצת רמת השרון דאגה לתושבים שלה, כך יכולים אולי לעשות גם בעיריית חיפה ובעיריית בת-ים ובמועצה האזורית לב השרון ובמועצה המקומית נשר, ובעוד עשרות ומאות ישובים בהם סובלים התושבים מתשתיות רעועות. יכולים, ויעשו אם לא ישתנה משהו בהקדם.
