איפה הדגל?

גיליון הבכורה של "מסמרים", כתב עת חדש, ראה אור בשבוע שעבר. אולי עכשיו כבר אפשר לדבר על פריחה של כתבי עת בעולם הספרות הישראלי. ואם אפשר גם לסמן להם מרחב, אשר קיבל אחרי כל כך הרבה שנים של חוסר רלוונטיות גישה למרכז השיח הספרותי, מעניין להתוודע אל "מסמרים" דרך היחסים שהוא מקיים עם המרחב המתהווה הזה, ואולי לפענח דרכו דבר או שניים בשדה הספרות.

"מסמרים", בעריכת אמיר רותם, איש ספרות ובעל עבר עשיר בתחום העריכה העיתונאית, יוצא באופן פרטי ואינו קשור עם עמותה או הוצאה כלשהי. הוא שומר על עצמאות. בשבועות הקרובים יופץ בכל חנויות סטימצקי ברחבי הארץ כספר לכל דבר. כתב עת אינו חייב להיות איזה מנשר דחוס ממרתף טחוב, אומר רותם, הוא יכול להיות משהו שמח וכייפי שאפשר לקחת למיטה. הוא אינו מחפש גדר לשכב עליה. העיצוב והתוכן - פרוזה של שהם סמיט, מיכל זמיר, צבי טריגר, עינת יקיר, יואב אלוין, איתן נחמיאס גלס ואחרים, קומיקס של אילנה זעפרן, צילומים נפלאים של עמית ברלוביץ' בעריכת טלי כהן גרבוז ופרק מהסדרה "בטיפול", שכתב ניר ברגמן, מכונסים בגיליון הראשון תחת הכותרת "יחסים".

"להגיד שאנחנו רוכבים על גל זה קצת מוגזם", משיב רותם על השאלה המתבקשת נוכח פריחת כתבי העת האחרונה, "אולי אדווה קטנטנה באיזה שלולית רחוקה. העובדה שיצאו לפחות שני כתבי עת מרכזיים חדשים וש'קשת' יוצא מחדש, זה נורא יפה בעיני, וזה בטח לא מזיק. אנחנו לא דומים ל'מטעם' ו-'הו!' שהם החדשים המשמעותיים, וגם לא ל'מעיין', לא בחזון הספרותי ולא בתוצאה. כל אחד יש לו כיוון לגמרי אחר. לא נראה לי שמישהו תופס לנו את הבלטה".

אמרת שהסתובבת עם הרעיון הזה של כתב עת שנים רבות. מה איפשר לדעתך לממש אותו דווקא עכשיו, ואיך אתה מסביר את הפריחה הזו של כתבי עת?

"ענף המו"לות נקלע לקשיים כלכליים משמעותיים בחמש השנים האחרונות, ונעשו שני דברים - הוציאו יותר כותרים והמון ספרות מקור. בעיקר כי זה יותר זול. התחושה היתה שצריך להציף את השוק ומשהו כבר יתפוס. ויש לזה מחירים קשים ברמת התרבות. זה קצת כמו ערוץ 2: ערוץ 2 הביא המון הפקות מקור שלא היו קודם וזה הביא פתיחות, עזר להתקבלות של הקולנוע הישראלי בכלל".

כן, אבל ספרות היא לא טלוויזיה, או קולנוע. כשהשוק מוצף, ספרים רבים הולכים לאיבוד, למי יש זמן לקרוא הכול.

"נכון. מה שקרה זה שבעוד לפני עשר שנים יכול היה להגיע מישהו משומקום ופתאום להיות שוס, למכור עשרים אלף עותקים - זה לא יכול לקרות היום. פשוט לא יכול".

אז ההצפה הזו יצרה פתיחות יותר גדולה, אבל גם רוויה. למה שבערב רב הזה יתפנה עוד מקום גם לכתבי עת?

"כתבי עת זה משהו נורא מוקפד. נדמה שיש באמת פתיחות לריבוי קולות, זה פחות מאיים, ומול זה גם רצון לקבל משהו שהוא תוצאה של קבלת החלטות. נראה לי שנוצר רחוב יותר רחב וההיגיון של למה זה עובד הוא אותו היגיון של הרחובות בעיירה היהודית - רחוב הסנדלרים, רחוב הנגרים - כדאי לפתוח עוד נגריה ברחוב הנגרים? זה המקום שאנשים שמחפשים נגריות באים אליו. אם הנגרייה מספיק טובה היא תתבלט ותצליח".

אז כתב עת בעצם מציע לנו מבחר, בורר בשבילנו טקסטים. אבל בניגוד לכתבי העת האחרים, "מסמרים" הוא כתב עת מאוד אקלקטי שלא מניף שום דגל, שמלבד הכותרת המאוד רחבה, "יחסים", נדמה שדבר לא מחבר בין הטקסטים שבו, אז לפי מה בעצם אתה בוחר?

"הציפייה היא שאם אתה נדרש לכל המאמץ ומקים כתב עת ובטח אם אתה רוצה לקיים אותו אחר כך, אם כבר התאמצת, תביא איזה סוג של מניפסט - תצייר דגל, דגם של עיר, תעמוד מאחוריה, תגן על גבולות מדינה. זה לא שאין את זה כאן, אבל זה סוס טרויאני. אני עייפתי ממניפסטים. מלקרוא אותם ומלכתוב אותם. הייתי במקומות כאלה ונראה לי מעניין - בלי שום קשר לפוסט פוסט מודרניזם - להוציא כתב עת שמתעניין בטקסטים עצמם, שלא צריך ליישר קו עם אידיאולוגיה כלשהי, פוליטית או אסתטית. מה שיש כאן, ושאותו אני לא יכול לתקשר לקוראים, זה אספקט של טעם.

"אני רוצה לבנות דיאלוג קשוב לכותבים שכתיבה היא המקצוע שלהם. חלק מהמחירים של ההצפה הזו של ספרי מקור הוא שלא תמיד כותבים מקבלים את שירותי העריכה הטובים ביותר וזה לרעת התוצאה. זה קורה מכל מיני סיבות לא רק בגלל שהעורכים לא טובים, אלא בגלל שהם צריכים לעסוק בכמות עצומה של טקסטים. האג'נדה שלנו היא אג'נדה מקצועית - לאפשר לאנשים לעבוד, להיטיב את הטקסטים שלהם באופן אופטימלי. הטיפול בטקסט והדיאלוג זה מה שמעניין אותי, ואני יודע עכשיו, אחרי עשרות הסופרים שהייתי איתם במגע, שזה גם מרענן את כל הסביבה".

איך אתה עובד? אתה מזמין טקסטים אצל כותבים לפי נושא הגיליון? אתה עורך לבד את כולם?

"כן, אני עורך לבד. הגיליון הראשון נבנה ברובו מפניות שלי. נועה דנציגר (המו"לית) הציעה שנעשה מין פיילוט, כי היה נורא קשה להסביר לאנשים על מה מדובר. כולם מדמיינים משהו עגמומי שנוצר באיזה מרתף טחוב ולנו היתה מחשבה לעשות משהו באמת שמח וכיפי, שמח במובן שרציתי לפגוש טקסטים, שיהיה איזה מין להט של כתיבה. אז פניתי לאנשים שאני מכיר ואוהב את כתיבתם וגם לכותבים שלא הכרתי וחלקם כתבו לי במיוחד".

מה לא ייכנס ל"מסמרים"?

"יש דברים צורניים שאני לא אכניס, כמו שירה. ולא מסות שעוסקות במצב הספרות, כי זה גם לא מתאים וגם חלק ממערכת חוקים שתאפיין את כתב העת. בהתחלה אמרתי ללא מסות בכלל, אבל אז ראיתי כמה דברים מאוד מעניינים שאולי ייכנסו לגיליון הבא. החוקים משתנים. בגיליון הזה אין תרגום ובגיליון השני יהיה. ניסויים צורניים מעניינים אותי, ומכאן ההחלטה לשים קומיקס ותסריט, דווקא מה שנחשב לא ספרות פרופר".

ובכל זאת, כתב עת, בייחוד ביחס לזילות בענף המו"לות, אמור לשמש במת שיח, מרחב שמאפשר לקיים את השיח הספרותי בצורה אינטליגנטית, מחוץ לאקדמיה ולעיתונות. כתבי עת לא אמורים להציב איזשהו גבול, להכתיב משהו ברור, להגיד, זה טוב וזה רע? הבעיה במי ששולל את האליטיזם הזה ומקדם עמדה פלורליסטית - כאילו מותר לפרסם כל מה שהקהל עשוי לאהוב - היא שזה תמיד בא על חשבון משהו.

"אני מסכים לחלוטין והדרך שלי לעשות את זה היא לא להרצות או לנווט אנשים, אלא להראות. להכתיב תרבות ולא להרצות אותה. זו הצורה הנכונה בעיני, מניפסט במובן הכי רך של מניפסט. היתרון שלנו הוא שאנחנו באמת לא באים מהאקדמיה. אני מכיר את התיאוריות, קורא את הספרים, אבל אני לא חייב. זה נעים. באופן מסוים 'מסמרים' הוא כתב העת הכי חילוני.

כשאמרתי סוס טרויאני התכוונתי שזאת מראית עין. כי הרי בסופו של דבר אתה לא יכול להסתיר את העובדה שמישהו מקבל את ההחלטות ויש אספקטים של טעם, ולכן אני חושב שדברים יראו את עצמם לאורך זמן. זה לא שאנחנו מקבלים הכול, ממש לא, אבל אני נמנע מגידורים. זה נורא משעמם אותי. זה מעקר. אני חושב שבשביל ש'מסמרים' באמת יוכל להיות מוצא שמתוכו יצמחו דברים, צריך לשמור על סוג של קשב.

"אני לא פחות מחוייב פוליטית מכל אחד אחר, וזה לא נעשה מתוך רצון לשאת חן או לשבור את שיאי המכירות. זה לא המניע. פשוט יש מספיק במות לזה. אני ממש לא מרגיש צורך לספק עוד אחת. בשביל לעשות את זה אני צריך שיהיה לי מצע אידיאולוגי ייחודי, ואין לי. בזה אני לא יכול להיות אקלקטי כי אחרת מה ההבדל ביני לבין מוסף הארץ 'ספרים'? אז אני אפרסם עוד ביקורת על מאיר שלו החדש? 'מסמרים' הוא כמו גלריה. יותר מעניין אותי לאצור יצירות מאשר לעסוק בניתוח שלהן. ואני באמת הולך על מגוון של אנשים שלא מיישרים קו, שלא שייכים לקליקה כלשהי גם בצורת ההסתכלות וגם בסוג של מחויבות לאיזה דגל כדי שנוכל להגיע גם לגיליון מספר שבע ולהפתיע את הקוראים ואותי".

על-פי הגדרתך, "מסמרים" הוא כתב עת יותר פתייני. למה הכוונה?

"הדימוי של כתבי עת בדרך כלל הוא של קריאת חובה. משהו שאתה צריך לעשות אותו. לפעמים גם תהנה מזה, תשכיל, אבל זו עבודה. וחלק מעניין הפתיינות זה לייצר משהו שאפשר לקחת אותו למיטה. שיש סיכוי שהוא באמת יפתיע, ישמח, ישעשע, ירגש, יעצבן, שיפנה לחושים. יש משהו אטרקטיבי גם בבחירת הנושאים והכותבים וגם בעיצוב ובמיצוב - באופן שבו הוא מתייחס לעצמו כספר יפה שנעים לקחת לידיים".

"מסמרים" הוא אכן מעניין, נגיש, נעים, מתוחכם במידה ולא מאיים. ובכל זאת משהו מפריע לי בכל הפתיינות הזו. היא מתקשרת בעיני עם איזה ניסיון, שהוא לא חדש, לגרור את הספרות אל מרחב ויזואלי שהוא לכאורה יותר נגיש. אני חוששת שאם לא נתייחס לעניין הזה בזהירות, אנחנו עשויים להיקלע לסדר עדיפויות פגום שיסודו מסחרי. למשל מינוי עורכים מתחום הקולנוע על חשבון עורכים שהם אנשי ספרות במובהק. אתה רגיש לעניין הזה?

"אני בהחלט מזהה את זה. בקרב חלק גדול מדי מהסופרים החדשים, הפרס שאתה אמור לשאוף אליו זה שיקנו זכויות. שיעבדו את הספר שלך למשהו. זה נחשב להצלחה. בעיני ממש אין קשר, אבל אני לא חושב שצריך להסתתר מפני זה. ברור שלא הכול אחיד בעיני כולם וזה בסדר. אותי מעניין הניסיון לפתוח את מה שאנחנו מדברים עליו כשאנחנו מגדירים פרוזה. טקסטים שעוסקים בשפה מאוד מעניינים אותי. הם הנטייה המיידית שלי, אבל אני לא בטוח שהייתי רוצה לקרוא רק את זה. הסופרים הטובים ביותר בעיני הם אלה שמודעים לעובדה שהם מספרים סיפור, לרבדים של השפה שהם משתמשים בה וברור שסופר שהוא נעלה לוקח לעצמו את הדברים האלה ומשתעשע בהם. יוצר בכל הרבדים. אין מאות כאלה ולא לכל סופר זה יוצא כל הזמן. אפשר להשתדל להוציא מסופרים את מיטב האפשרויות שלהם.

"היופי בכתב עת הוא שאתה יכול לעבוד על משהו מעניין, אולי לא ענק, אבל נורא חדש, אולי לא בשל, או מופתי אבל שיש בו, למשל, התבוננות נורא מקורית. יכול להיות המון כוח באספקט של הזמן. אני כבר יודע פחות או יותר איך יראו הגיליונות הבאים. הם יהיו לגמרי שונים מהגיליון הראשון".

באיזה מובן?

"בפורמטים של הטקסטים, בקשבים של האנשים שכותבים אותם, בשפה שהם משתמשים בה, במודעות שלהם לשפה".

מה יכתבו על "מסמרים" בהיכל התהילה של התרבות העברית?

"אני אנסה לנסח את זה באופן קצת פחות יומרני: התקווה היא להביא קולות חדשים וגם להראות שיש פה גלריה לא קטנה של כותבי פרוזה בעלי יכולת ושאפשר לקיים מקום כזה כמו כתב עת. הפרס האמיתי הוא שאנשים שאוהבים ספרים יאהבו את זה. אין הרבה אנשים שקונים ספרים מעבר למה שמתפרסם בג'ינגל שלפני החדשות, זו קהילה הולכת ומדלדלת. בקרבם הייתי רוצה להיחשב מעניין".