נקודונת בת שבעים פלוס. גם אנטון

אוסף של מהלכים היסטוריים שמעולם לא היתה לי שליטה בהם, גרמה לכך שהספר הזה, בגרמנית, יוטמן מתחת לכרית שלי כמתנה ליום-הולדתי השביעי. הדורות הקודמים במשפחתי ידעו לצטט כמעט כל משפט ממנו בעל-פה, והנה הגיע תורי להתוודע אל "פינקטכן אונד אנטון", שהם נקודונת ואנטון. "פצפונת" הוא הברקה תרגומית, אבל בשבילי היא פינקטכן פוגה, האחות המצחיקה והשובבה שמעולם לא היתה לי. ואני מוכרחה להודות, שהייתי מאוהבת באנטון. גם אחרי שכבר ידעתי לקרוא עברית, וכבר הבחנתי בכך שהתרגום מצחיק אותי, כי ל"מיגרנה" קראו שם צלחית. זה תוקן במהדורה מאוחרת בעריכתו של אוריאל אופק, אבל קריאה חוזרת, השבוע, הסתיימה במסקנה שהספר - כמו שאר יצירותיו של קסטנר לילדים, המתורגמות לעברית – פשוט משווע לתרגום חדש.
הייתי יכולה להשחיז כאן תער ביקורתי ולהחליט, שהספר בכלל לא ראוי לעידננו הנאור. יש בו מידה בלתי סבירה של מיסוגניה (אמה של פצפונת מתוארת כנקבה מפונקת חסרת-תקנה, בטלנית ומשוללת כל רגש אימהי; המטפלת אנדכט היא מפלצת; ואמה של אנטון עסוקה מדי בעצמה ולא יודעת שהילד שלה מקבץ נדבות ברחובות), יש בו גם כמויות עצומות של מוסריות זעיר-בורגנית (האם העולם באמת תוקן אחרי שאמא של אנטון הפכה למשרתת בבית פוגה?) ולא מעט צביעות פשוטה, שכן קסטנר מתעתע בילדים ומוביל אותם למסקנה שקרית, כאילו הם יכולים לשלוט לא רק בגורלם אלא גם בגורל המבוגרים הסובבים אותם.
אבל כשמתבוננים במהפכות העבר במשקפיים של ההווה, לא תמיד אפשר להבין שגם המשקפיים הם תוצר של המהפכה. אריך קסטנר היה חלוץ בספרות הילדים האירופית ומהפכן אמיתי לזמנו ולמקומו. כשאמא שלי - שהיא בת-גילו של הספר הזה (שבעים פלוס) - קראה את "פצפונת ואנטון", היא נאלצה לחוות קידה מנומסת לכל מבוגר, להושיט את ידיה בצייתנות לסרגל המכה של המורה ללטינית, להתנהג נורא נורא יפה ולבטוח בכך שמבוגרים יודעים הכל, תמיד, טוב יותר. ומשום כך, בהגיון בלתי מעורער ונחרץ, יש לציית להם.
קסטנר העז לערער על האמיתות הנצחיות הללו, ועוד בגרמניה. הוא היה סופר הילדים האירופי הראשון שצייד את גיבוריו הנמוכים בתושיה, בעצמאות, בלבטים מוסריים ובכושר הכרעה. אני מתארת לעצמי את התדהמה של אמי כשקראה לראשונה בחייה ספר שבו יש הורים ממש לא מושלמים, ובמו עיניה ראתה את השורות הזעירות של ההגיגים שקסטנר משבץ בספר, והבינה כי יש גם מבוגרים שיודעים שיש מבוגרים לא מושלמים. אלה המשקפיים הנכונים לקריאה של "פצפונת ואנטון", לעניות דעתי. יותר מפעם אחת כבר קניתי את הספר הזה לילדות בנות שבע או שמונה, והן סיפרו לי שהוא נורא יפה, אבל מלא אנשים מוזרים של פעם.
סופרים הכותבים לילדים אינם משנים את העולם. הם מוסיפים לו פינות זעירות של אור. זה מה שקסטנר עשה לילדים שחיו כפשטידות כנועות וצייתניות בתקופתו: הוא פשוט העניק להם מעט ביטחון בעצמם ולא מעט תקווה. ואת ביקורת המוסריות הבורגנית שלו אני מנחילה בזה לאנשים זועפים ממני, שלא מתגעגעים לנקודונת.

על הסרט החדש ועל השנים הרעות של אריך קסטנר, ב"כתבות נוספות".