שתף קטע נבחר

דמי מפתח

"בסך הכול אני אדם שהטוב מכול קרה לו — התייאשו ממני. אולי ייאוש זו לא המילה הנכונה. אני לא מדבר על ייאוש קודר, ודאי לא פתאומי. אולי אני צריך לומר השלמה". קטע מתוך ספרו החדש של יהלי סובול

הגאונים הקטנים מבן יהודה

 

הבוקר עמדתי והתבוננתי באבא שלי חופר באדמה בכפית. לפחות מהמקום שבו עמדתי זה נראה כמו כפית. הוא לא הרגיש שאני מתבונן בו. הוא לא הרגיש בשום דבר שהתרחש סביבו. הוא עמד בתוך בור עמוק, באמצע רחוב סואן סמוך לשוק הפשפשים ביפו, והסיט בזהירות גרגרי עפר זעירים.

 

הוא אפילו לא מקבל בשביל זה כסף. הוא מתנדב בחפירות. זה כבר כמה שנים שהעניין שלו בארכיאולוגיה הפך לקיבעון. פעם היתה הארכיאולוגיה רק במקום שני אחרי המאבקים שלו לזכויות אדם, אבל בשנים האחרונות העמים הכנעניים העתיקים תפסו בלבו לפחות את אותו המקום כמו יושבי ההרים הנוכחיים.

 

נהניתי להביט בו ככה בלי שהוא יודע, אבל חששתי שבכל זאת ירים פתאום את מבטו ויתפוס אותי בוהה בו.

 

"אבא," אמרתי.

 

הוא לא הגיב.

 

"אבא," אמרתי שוב בקול רם יותר.

 

הוא הרים את העיניים הכחולות שלו אלי. היה לו מבט של מישהו שמתעורר מחלום.

 

"איתן," אמר. הוא נשמע מופתע לראות אותי למרות שביקש ממני להביא לו את המכונית שלי. במשפחה שלנו הייתי בעל הרכב היחיד. פיאט פונטו חומה ישנה ודי דפוקה. אבא שלי הבטיח לאחותי לאסוף אותה משדה התעופה. היא חוזרת היום מהודו. זה קורה לה אחת לכמה זמן. הייתי נוסע לקחת אותה בעצמי אבל היתה לי משמרת בספרייה.

 

"אתה עולה?" שאלתי אותו.

 

הוא התלבט רגע, מביט סביבו בחוסר רצון. היה לו חבל לאבד דקות חפירה. "אתה יכול לזרוק לי את המפתחות?" שאל.

הוצאתי אותם מהכיס וזרקתי לו.

 

"האוטו בהמשך הרחוב לכיוון יהודה הימית."

 

הוא תפס את המפתחות ונופף לי בהם. "תודה על העזרה," אמר.

 

"בכיף." אמרתי. באמת לא היה אכפת לי לנסוע לספרייה במונית. בענייני רכב שמחתי לעזור, מה גם שזה היה התחום היחיד שבו עוד ציפו ממני לעזרה.

 

בסך הכול אני אדם שהטוב מכול קרה לו — התייאשו ממני. אולי ייאוש זו לא המילה הנכונה. אני לא מדבר על ייאוש קודר, ודאי לא פתאומי. אולי אני צריך לומר השלמה. השלמה שהלכה והתגבשה באיטיות לאורך שנים רבות כמו בתהליך גיאולוגי של התאבנות או היווצרות סלעים. בכל מקרה, הסלע הזה קיים בעיני הקרובים אלי, כלומר משפחתי. אף אחד כבר לא מצפה ממני למעשה יוצא דופן בשום תחום. אף תגלית מדעית לא תצא ממני, גם לא רווחים פיננסיים מרשימים או יצירת אמנות פורצת דרך. על תהילה מהסוג הזוהר, התקשור

תי, אין מה לדבר. אני שמנמן וממוצע קומה ותווי פני רגילים. לא מכוערים ולא יפים. אחד שחולפים על פניו ברחוב בלי לשים לב. אפילו איזה שירות לזולת שייחרת בזיכרון כבר לא נראה כמו אפשרות ממשית. בסתר לבם יודעים אלו הקשורים אלי באותו קשר מבלבל הנקרא "דם", שאם ירצו למצוא אותי בעוד עשרים או שלושים שנה, יצטרכו רק לפסוע לתוך אותה ספרייה באותה אוניברסיטה, שם ימצאו אותי מאחורי אותו הדלפק בדיוק כמו היום, מקטלג יצירה חדשה לפי שיטת דיואי המופלאה או נותן מילת הנחיה לסטודנט מבולבל.

 

כל זה כמובן בהנחה שהספרייה תתקיים עדיין ושעוד יימצא בה סגל אנושי, כי זאת יש לומר — על הספריות מאיים אותו גורל שמאיים על הקטבים של כדור הארץ. אנחנו נמצאים בתהליך של המסה. בתפקיד השמש הקופחת — התקדמות טכנולוגיית המידע, בתפקיד האוקיינוסים העולים — האינטרנט. התופעה שאני מכנה "המסת הספריות" מורגשת יותר משנה לשנה. מרצים מלקטים למען הסטודנטים את כל קטעי הקריאה הרלוונטיים לקורס על דיסק אחד. סטודנטים מחליפים את העיון בספרים בהקלקה על מילת מפתח ב"גוגל". זרם המבקרים בספריות מידלדל, ואנחנו, הספרנים, ניצבים בשעות מסוימות בספריות כמו אותם דובי קוטב לבנים שניתן לראות בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק כשהם לכודים על גוש קרח שהתנתק וצף לו במימי האוקיינוס הקרים.

 

היום היה אחד מהימים הריקים האלה בספרייה. שעות ארוכות הייתי בה לבד, טובל בשקט מוחלט. אפילו לא היו לי ספרים חדשים לסווג או ספרים שהוחזרו לפזר. ישבתי מאחורי הדלפק שלי וקראתי להנאתי ספר שהגיע לפני כמה ימים. מחקר שעסק בדמות היהודי כפי שהיא משתקפת בכתיבתם של סופרים צרפתים במאה העשרים. הדבר היחיד שהחריד אותי משלוותי היה צלצול טלפון אחד בשעת אחר צהריים מאוחרת, לא הרבה לפני זמן הסגירה. זו היתה אחותי. שמחתי לשמוע את קולה. היא דיווחה לי שאבא קבע ארוחה משפחתית לעוד יומיים. קבענו להיפגש לקפה עוד קודם, רק שנינו, מחר אחרי המשמרת שלי.

 

בניגוד לאחותי, שניפצה את כל הציפיות שתלו בה במכה אחת ובגיל צעיר, תהליך הנמכת הציפיות או ליתר דיוק — ביטול הציפיות ממני, ארך שנים רבות. אחותי הקטנה ואני נחשבנו בילדותנו, לפחות על ידי אבי, כסוג של גאונים בגלל התשוקה שלנו למידע. חלקים נרחבים מילדותנו הועברו בקריאת אנציקלופדיות יחד ובמשחקי ידע וחידונים שערכנו זה לזה בחדר הילדים המשותף שלנו. היינו משחקים למשל "ארץ עיר". רק שהגרסה שלנו לא היתה מה שילדים רגילים שיחקו. נזקקנו לשני דפים כפולים על מנת להכניס את כל ההגדרות. היינו מחלקים את הקטגוריות לתת-קטגוריות שהיו משתנות, למשל: ארץ וארץ מהעולם העתיק (שכבר לא קיימת). עיר ועיר מהעולם העתיק. חי — יונקים, חרקים (או לחלופין דגים וזוחלים). צומח — פרחים ועצי פרי. דומם — תרכובות כימיות ויסודות, וכך הלאה לגבי מקצוע, אישיות, סרט, ספר, יצירת מוזיקה קלאסית, שיר פופ, מחלה (קטגוריה שהורחבה בהמשך ל"מחלה" ול"הליך רפואי"), אירוע היסטורי וכל מיני קטגוריות שהיינו ממציאים.

 

אפילו הבקרים שלנו היו מתחילים בחידונים שאבא היה עורך לנו בשולחן ארוחת הבוקר. השאלות היו על כל נושא שבעולם, ממשפחת מרקוס בפיליפינים ועד הסרט האחרון של פדריקו פליני. לפעמים היה מתפתח ביני לבינה ריב על זכות התשובה, על תור מי לענות. הריב היה מתפתח לסופה של צעקות עד שאמי היתה קוטעת אותנו בחדות ודורשת שניתן לה כמה דקות של שקט לפני שהיא הולכת לעבודה, תוך שהיא מזכירה לנו, אבל בעצם מתכוונת לאבי, שהיא היחידה בבית הזה שהולכת לעבוד. אבי היה מתכווץ אז כמו ילד נזוף ואנחנו היינו משתתקים מיד, אכולי אשמה על העלבון שהוא ספג בגלל הצעקות שלנו.

 

לאבא שלי אף פעם לא היה באמת משלח יד, לכן שלח את ידו בדברים רבים. הופעתו החיצונית, כדרכם של אנשים ישרים,

מייצגת את תוכנו נאמנה. אבא שלי היה, וכנראה תמיד יהיה, נער מזדקן. הוא גבוה ודק גזרה, לדעתי, לא העלה אפילו קילוגרם אחד מגיל שמונה-עשרה ועד היום. העיניים שלו כחולות בהירות, צלולות ומלאות חרדה. רק השיער השחור שלו מאפיר מעט. מאז שאני זוכר את עצמי ועד היום חלף דרך שרשרת של עיסוקים שלכאורה הבטיחו רבות ולמעשה הפיקו חובות. דוברות, אמרגנות, עבודות רבות כשכיר בתחום המכירות, אפילו מסעדנות שהיה נדמה שתצליח. הכול הסתיים בכישלון חרוץ. הוא לא נכשל מחוסר השקעה, בכל אחד מהמיזמים שלו השקיע הרבה התלהבות ומרץ. הוא פשוט לא איש מעשה. הפרטים הקטנים שתמיד מרגישים מוזנחים על ידו התחברו כל פעם בשלב מסוים, כמו מלחים מורדים, כדי לזרוק את קפטן שיפמן מסיפון ספינתו האחרונה. בשנים האחרונות הוא כבר פחות מנסה. אמא שלי דווקא מעדיפה את זה כך, שיתעסק בתחביבים שלו. לפחות כך לא נגרמים הפסדים.

 

עול הפרנסה ותשלום החובות היה מונח תמיד על כתפיה. הרבה לפני שהמציאו באוניברסיטה את התחום שנקרא "לימודי מִגדר" היה ברור שבמשפחתנו התפקידים הפוכים מאלה שהיו מקובלים באותו זמן בעולם שמסביב.

 

אבי היה מטפלת דאגנית. האיש שרודף אחרינו במורד המדרגות עם צעיפים ומטרייה בימים גשומים. אמי היתה המפרנס. אשת העבודה. מאז ומתמיד מתעוררת בשבע וחצי בבוקר, מתקלחת, מתאפרת ואוספת את השיער לקוקו מהודק בג'ל, לובשת את החצאית האפורה והחולצה הלבנה, שותה נס קפה שאבי הכין לה במטבח, מעשנת שתי סיגריות ברודווי והולכת את המרחק הקצר למשרד הנסיעות. אני משער שאמי היא אחת מחמישים סוכנות הנסיעות המיומנות ביותר בעולם. עשרים וחמש שנה באותו משרד נסיעות. עדיין שכירה. לולא ההפסדים הכספיים שגרם אבי כבר מזמן היתה לה סוכנות משלה, אבל שובל החובות שמלווה את חיינו מעולם לא אִפשר יותר מאשר תשלום שכר הדירה המוגן וקניית מזון ומצרכים חיוניים אחרים ברמה די בסיסית.

 

המותרות היחידים שיכלה להרשות לעצמה הם החופשות השנתיות שלה. מדי שנה, לארבעה-עשר יום בדיוק, היא טסה עם חברתה הטובה ביותר, דורית, לחבילת נופש שהיא מארגנת במחיר אפסי. אבא שלי שמתחלחל מעצם המחשבה על יציאה מגבולות הארץ, אוסף בקפדנות את הגלויות הצבעוניות שהיא שולחת, שתיים בדיוק בכל נסיעה, ומתייק אותן באלבום ישן שכתוב עליו "איריס — חופש". אבא אוהב לתייק. כל תצלום או מסמך הקשור לבני המשפחה מתויק אצלו איפשהו. המסמך שהוא אולי היקר לו ביותר תלוי ממוסגר מעל שולחן העבודה שלו. זו החותמת הרשמית והפומבית היחידה שקיבל הידע המופלג של אחותי ושלי.

 

זה קרה כאשר התוכנית "פיצוחים" בהנחיית שוש עטרי הזמינה זוגות של אחים ואחיות להתחרות בעונה החדשה. אבא רשם אותנו למרות שלא התלהבנו מהרעיון. את הופעתנו הראשונה רשמנו בתוכנית מספר שמונה, ארבע תוכניות לפני סיום העונה. מחצנו את כל היריבים בתוכניות שנותרו בהפרשים חסרי תקדים. בשבוע שאחרי התוכנית האחרונה התפרסמה עלינו ידיעה קטנה במקומון "העיר". הכותרת היתה "הגאונים הקטנים מבן יהודה". הידיעה פירטה את הישגנו יוצא הדופן בציון כמה שאלות קשות במיוחד, שענינו עליהן, וקבעה שספק אם גם בעונה הבאה יימצאו לנו מתחרים. קביעה זו לא הועמדה מעולם במבחן המציאות מאחר שמפיקי התוכנית הודיעו לנו שהקונספט של אחים מבוטל, ואי לכך לא נוכל להתחרות יותר בתוכנית. 

 

מתוך "דמי מפתח" מאת יהלי סובול, הוצאת זמורה-ביתן
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים