עוד טרם שקע האבק מעל קרונות הרכבת ההפוכים בבית יהושע, וגורמים בעלי עניין פתחו במסע הטעיה ומידע מסולף, שכל תפקידו היה לטשטש את הסיבות האמיתיות לתאונה הקשה. האמת, הצליח להם. אמצעי התקשורת בישראל, בעידודם המסיבי של מאות מגיבים - תמימים ומיתממים - באתרי אינטרנט, עוסקים בעיקר בנושא אחד: כיצד לטפל בכלי רכב שחוצים באדום מחסומי רכבת. וזה קצת מגוחך. בבית יהושע לא פרץ איש מחסום, ואף אחד לא התעלם מרמזור אדום.
כך זה נראה, זמן קצר אחרי
נזכיר, למי ששכח או מעוניין לטשטש, שהאירוע החל בתאונת פח רגילה בין שני כלי רכב, תאונה שמאות דומות לה מתרחשות בישראל מדי יום. תאונה מהסוג שכלל לא מגיעה לידיעת המשטרה. לכל היותר, לידיעת חברות הביטוח. רצה הגורל ותאונת הדרכים הקלה ארעה על מסילת הברזל. מספר זמן רב חלף עד שהרכבת הגיעה למקום ופגעה בטנדר התקוע.
מי מטיס את הרכבת?
בינינו, התאונה בבית יהושע היא חדשות ישנות של אתמול. הבעיה האמיתית היא שקורבנות התאונה הבאה כבר יושבים בקרונות, ממתינים לרגע הנורא שלהם. כי מה שצריך לשאול, ואנחנו מנסים לעשות זאת שוב ושוב ללא הועיל, הוא איך קרה שלמרות 21 השנים שחלפו מאז אסון הבונים בו נספו 22 ילדים ומבוגרים, 12 חודשים מתאונת רבדים שחיסלה חיי שבעה ופצעה 200, לא נעשה כמעט כלום כדי שרכבות ומכוניות לא יחצו זו את דרכו של זו במקומות עמוסים.
אם לא קלטתם עד היום, הגיע הזמן לחדד את הנקודה הבאה: רכבת עם 300 או 500 נוסעים שדוהרת על מסילה במהירות 140 קמ"ש, לא שונה בהרבה ממטוס
עם 200 נוסעים המאיץ למהירות של 250 קמ"ש על מסלול המראה. תאונה בין מכונית לרכבת דוהרת או מטוס ממריא, תגרום פחות או יותר לתוצאות דומות. האם יעלה על הדעת שכבישים יחצו מסלולי המראה? ברור שלא. האחריות על בטחונם ושלומם של מאות נוסעים מצויה בידי נהג הקטר הרי, ואינה שונה בהרבה מהאחריות בידיו של טייס. האם אפשר לייחס להכשרתו של נהג קטר אפילו פרומיל מההשקעה בטייס מטוס? כמובן שלא.
ולמה בעצם? למרות הגידול העצום והמאד מבורך בפעילות רכבת ישראל, לא נעשה מאומה כדי להפריד לחלוטין את מסלולי נסיעת כלי הרכב ממסילות הברזל. מדוע לאור כמות הנוסעים האדירה והרכבות המהירות, לא טרח איש להתייחס למקצוע נהג-קטר באופן שונה מכפי שנהוג היה?
הגיע הזמן להחליף את הראש
אנשי הרכבת טענו להגנתם כי "הזנחה של 58 שנה לא פותרים תוך יומיים". זה נכון כמובן, אלא שיש באמירה זו לפחות שתי הטעיות. ראשית, כבר כמעט עשור שהגוף היחיד בארץ שאינו רשאי לדבר על הזנחה תקציבית או ממסדית, הוא הרכבת. שנית, על הכאוס בארגון הזה אנחנו מדברים הרבה יותר מיומיים. לפחות שנתיים עוסקים כאן בנושא הזה, בעיקר ברמת שירות ותפעול לקויים.
לכן אולי הגיע הזמן לחשוב על שינוי ארגוני כולל, כזה שאולי יביא למהפך בנושא התחבורה בישראל: נניח הקמת רשות לתחבורה ציבורית, כגוף נפרד, לצד משרד התחבורה. בדיוק כמו שקיימים במשרד הזה מנהל תעופה אזרחית, מנהל ספנות, המפקחים על המתרחש בתחומים השונים בישראל. גופים שקובעים מדיניות, שמתכננים לטווח ארוך, שבסמכותם לאשר או לשלול רשיונות הפעלה ושירות.
רכבת המסיעה שני מיליון נוסעים מדי חודש, ובעוד שנתיים-שלוש תסיע מספר כפול, אינה יכולה להתנהל לבד, בלי גוף שיחזיק אותה בחיים וימנע ממנה לכלות את עצמה לדעת. גוף שיהיה אחראי על קביעת אסטרטגיה בהתאם לצרכים אמיתיים, בהתאם לתנאים בשטח, ולא בהתאם לקשרים ולחצים ושמור-לי-ואשמור-לך. גוף שיעבוד בהתאם לתקציבים קיימים ולא יגלה לפתע "ששכח" כמה מיליארדים בתכנון. גוף שיתכנן תוך התחשבות ושילוב בתשתיות אחרות קיימות ומתפתחות - כמו רכבת קלה ושירותי אוטובוסים ומוניות - ולא יתנהג כבעל בית עשיר ומפונק.
גוף שלא היה מאשר הגדלת נפח תנועת רכבות בקו בין תל-אביב לנתניה מכ-30 רכבות ביממה לפני פחות מעשור, ליותר מ-200 כיום. בלי הפרדה מפלסית, בלי גידור מתאים, בלי בטיחות מלאה בכל קטע מסילה וכביש. גוף כזה היה מונע בזבוז כספים עצום בשיפוץ הקו הישן לירושלים - זה שמעטים נוסעים בו - ומנצל אותו לעניינים אחרים. למשל, הצטיידות בקטרים חשמליים, שקטים ונקיים, במקום קטרי דיזל רועשים ומזהמים.
בקיצור, גוף שיבין מה האחריות הנדרשת ממנו. גוף שיהיה מסוגל לטפל במנגנון רכבת מודרני, גדול, עשיר ומורכב. גוף שיבין כי הוא חייב לראות את הרכבת וכל הסובב לה, כמקבילה קרקעית של מטוס נוסעים. גוף אחר מזה שיש לנו היום. גוף משוחרר ממשרד תחבורה עבש, שהוכיח פעם אחר פעם שאינו מסוגל ליכולת מקצועית המתאימה למאה ה-21.
זה כמובן, אם באמת רוצים למנוע את האסון הבא.
