סיפורה של חורבת געתון
אז מה היה לנו שם? יישוב קדום עתיר מעיינות, נסיכות צלבנית, אחוזה של אילי ההון והנדל”ן ממשפחת סורסוק ומלחמה ששברה את הכלים. עכשיו נשאר רק לטייל

אם מישהו היה תולה את הצלחת הציונות בפקיד מקרקעין עותומני, או במשפחת אצולה יוונית רשעה מביירות, מיד היו תולים גם אותו בראש חוצות בתור רשע ועוכר ישראל. ולחלופין, אם הקורא הוא מן הצד המפסיד בפרשה, היה נתלה כנבל שמתעלם מפשעי הציונות ומהקנוניה העולמית של ”זקני ציון‭.”‬

 

מי היה מעלה בדעתו שדווקא משפחת סורסוק, זו שמכרה לחנקינים השונים אדמות בצה וחולות קודש, היא זו שציוני ואוהב ישראל בן אותה תקופה, סר לורנס אוליפנט, תיאר אותה כך: ”כל אדמת עמק יזרעאל ‭(...)‬ לרבות חלק גדול מן ההרים שמאחוריו, היא רכושה של חברת בנקאים סורים עשירה ביותר, המפיקה ממנה הכנסה שנתית בשיעור מאתיים אלף דולר. בנקאים סורים אלה הם גם אדוניהם של כחמשת אלפים בני אנוש, המאכלסים כיום שלושים כפרים. עד מהרה גיליתי כי אין כוח גדול יותר העשוי להביא את בני המקום לידי ציות מלא לדרישותיך, מאשר הזכרת שמו של סורסוק, והשמעת רמז כי יש לי הכבוד להיות אחד ממכריו הטובים. לא תמצא עריץ גדול יותר השולט שלטון ללא מצרים בחירויותיהם ובחייהם של נתיניו, ממיליונר עתיר נכסים זה. הוא עוד מוסיף ומרחיב גבולותיו משנה לשנה עד כי הגליל כולו נתון בסכנת נפילה לידיו ‭.(...)‬ יש תקווה כי לא ירחק היום בו יקומו לעריץ זה מתחרים אשר ייטיבו ממנו לעשות למען שיפור מצבם של הפלאחים, ולמען קידום עבודת האדמה שלהם, כדי שתקטן תלותם במלווי בריבית, המתעשרים כיום על ידי מציצת לשדם של אביונים אלה” (מתוך כתבה הנושאת את השם ”בית העלמין בשייח אבריק‭,”‬ שנכתבה ב־18 בדצמבר ‭.(1883‬

 


חורבת געתון. ”אחוזת נוצרי עשיר מעיר ביירות" (צילום: אורלי פופר)

 

חזונו החברתי של אוליפנט מעולם לא התממש. היות שהסורסוקים הבינו שהקמת הרכבת החיגשאזית וסעיפיה השונים היא זו שתעלה את הערך הנדל”ני של אדמותיהם, הם רכשו שטחים עצומים בגליל המערבי ובעמקים, קנו את הזיכיון לסלילת הרכבת וחיכו עד שהפרויקט ייעצר בגלל מיעוט אמצעים.

 

או אז החלו לנהל מו”מ ערמומי ומתוחכם עם גרמנים וצרפתים כדי למכור בהון עתק את הזיכיון לסלילה, ובלהט לא פחות שיסו את פקידי הקרקעות היהודים של יק”א באלה של הרצל וההסתדרות הציונית, מי ירבה במחיר הבוץ והחולות. כל אלה קיבלו את החותם הקיסרי של פקידי מקרקעין עותומנים מושחתים, הציונות יצאה לדרך וחיש מהר גם קטרי הקיטור צפרו על מסילות הארץ.

 

באחד העמקים היפים של הגליל המערבי, בלב בוסתנים ופרדסים ועל גבול החורשים הסבוכים של הארץ, ניצב תל של יישוב קדום. שמו היה כנראה גיאתו, או געתו. המקום הוא גם אחד מציוני גבול הצפון העתיק של הארץ כפי שמופיע ב”תוספתא” למסכת שביעית. שם היה יישוב רצוף כפי הנראה מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד למאה הרביעית אחרי שישו התממש לפתע.

 

כמויות המים הבוקעים בבקעה הזו היו תמיד אבן שואבת לחקלאים. עין געתון, הוא עין אלמגשנונה, עין אשחר, שהיה עין א־סוויד, עין ירק, שהיה עין אלענקלית (הצלופח‭,(‬ עין חישור, עין אט ועין מרב, כל

 אלה הם רק השכנים של המעיינות האדירים במורד הבקעה, ליד כברי, שיחד עם אלגשעתון יצרו את ”א־נהר אלמפשוחש‭,”‬ שהוא הגעתון של נהריה.

 

לכן, גם בימי הביניים, עת היה המקום חלק מנסיכות צלבנית רעת לב, נבנתה על התל חווה חקלאית שנקראה ”גשסון‭.”‬ יושביה העבירו את מיסיהם לנציגי המלך במעיליה, הקימו טחנת קמח עם אמה ארוכה, סיגננו את המתקנים החקלאיים (אלה החצובים בסלע ואלה הבנויים‭,(‬ שתו את המים הטובים, ועזרו לאחרים שגורלם לא שפר עליהם ככה להילחם.

 

אחר כך לא קרה כלום. עד הסורסוקים כמובן. הם ישבו בביירות, וסעיפים משפחתיים משלהם נהנו ממנעמי המזרח התיכון כולו ומיכולתם האינסופית לשחד את פקידי הרשות. כיוון שלהשביח את ערך הנכסים הרי צריך, קמו ובנו בית אחוזה נאה במקומה של החורבה הצלבנית הנטושה על ראשו של תל געתון. קראו למקום חשרבת אלגשעתון וחשבו שבכך הביאו לידי גמירא כמעט את תהליך גלגולי ההיסטוריה הארץ ישראלית.

 

אפילו יהודי אחד, גולדהר, לפני כמאה שנה, ציין ביומן מסעו: ”ובימינו אלה היא אחוזת נוצרי עשיר מעיר בעירות (ביירות) נודעת במקום געתון העתיקה. תראה פרדס גדול מעצי תפוח זהב, לימון ואתרוג כי עמדתו על מים רבים...".

 

עד מלחמת העצמאות ישבו בני אדם בחורבה הזו, שנותרה בעצם בית אחוזתם הענק של בני סורסוק. חצרה מבוצרת וקטורה, קומות שבה נותנות מבט יפה על הבקעונת, מים רבים שנובעים בשולי התל שימחו בוודאי את יושביה, ועד שלא באו ימים רעים של מלחמה לא ידעו דאבה.

 

שנים שהחורבה עמדה מתמוטטת ואבניה נעלמו. משבאו אנשי הקק”ל ועצרו את ההרס, הכשירו גם מקומות לישיבה, פתחו שבילים בסבך ורק לא הצליחו לקחת מן המים המצונרים, לשמח את לב המגיעים למקום בקיץ החם שלנו.

 

איפה זה:

 

במפת הטיולים וסימון השבילים ”גליל עליון ומערבי” (מסש ‭.(2‬ שביל מסומן בצבע כחול, עביר לכל כלי רכב, יוצא מהכביש העולה לקיבוצים געתון ויחיעם (כביש ‭,(8833‬ כקילומטר וחצי אחרי המסעף של צומת געתון (כביש 89). שבילי טיול לרכבי שטח וכן מסלולים לטיולי רגל, מסומנים בצבעי שחור, כחול וירוק בסביבה הקרובה לחורבת געתון.

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה סיפורה של חורבת געתון
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד