כששמעתי על דבריו
של ראש הממשלה, שעבורו הלחימה בלבנון היא מנוף לתכניתו המדינית, לא יכולתי שלא להיזכר ביהודי חכם - אלברט איינשטיין שמו - שאמר בזמנו: אי-שפיות זה לעשות דבר פעם אחר פעם ולחשוב שהתוצאה תהיה שונה.
במלחמה הנוכחית טרם הושגה הכרעה, עדיין נופלים טילים ביישובי הצפון, חלק ניכר מהכלכלה משותק, חיילים נופלים בקרב, אזרחים נפגעים בבתיהם, עדיין לא ברור איך נסיים את הקרבות וכל זה בשעה שצבאות ערב לא מעורבים בלחימה ולצידנו נשיא אמריקני תומך, שעוד לא היה כמוהו ולא בטוח שיהיה כמוהו בעתיד. ומכל זה מסיקים הפוליטיקאים האויב יבין מן הלחימה שלנו, כי לא כדאי להתחיל איתנו. האמנם?
אם לאחר שנים ספורות של לחימה "בעצימות נמוכה" ברח צה"ל מלבנון והגיש לטרוריסטים ציוד וביצורים על מגש הכסף, ואם לאחר שנים ספורות של טרור נמלט גם מרצועת עזה והפקיר את גבולה החיצוני למבריחי הנשק והטכנולוגיה - אזי סביר יותר שלחץ נוסף יגרשהו מחלקים נוספים של ארץ ישראל, וכל שצריך לעשות הוא להמשיך בלחץ זה. הנכונות למסור את חוות שבעא הן עוד חיזוק להגיון הבריא של האויב והאי-שפיות של הממשלה בירושלים.
ניתן, מניחים בירושלים, לקיים מאזן אימה עם ארגוני הטרור. אבל ההיסטוריה מוכיחה שטרוריסטים אינם מכבדים הסכמים כתובים, מוכנים להקריב חיי אדם וודאי שאינם מקיימים ולא יקיימו מאזן אימה. לכן גדולה ההסתברות שנסיגה נוספת תביא למלחמה נוספת בתנאים גרועים בהרבה.
הנחה נוספת היא שהחיילים הצעירים הם בובות חסרות שיקול אזרחי, ויחזרו להילחם "מלחמת אין ברירה" נוספת שתיכפה
עלינו חלילה בשל מדיניות המנוגדת להגדרת השפיות של איינשטיין. זו הנחה שצה"ל הוא מיליציה של שכירי חרב מקצוענים או נערים קלי דעת, ולא בנים לאזרחים חושבים או אזרחים שנשלפים מבתיהם לשירות מילואים לאחר שלא התאמנו זמן רב. למותר לציין שאי הסרתה של תוכנית להריסת בתיהם של מיטב הלוחמים, בשעה שהם נמצאים תחת אש, מעמידה בספק את כושר השיפוט של ראש הממשלה והתאמתו לכיסא עליו הוא יושב.
ייתכן שבמוחם של הפוליטיקאים קיימת עוד הנחה אחת, והיא שהאויב רוצה בסך-הכל את קווי 1949 ואז יהיה פה שקט. אבל, מה לעשות, האויב מודיע שהוא רוצה את כל ארץ ישראל ואת חיסול המדינה היהודית, ובנדיבותו גם אינו מסתיר את שאיפותיו ואת נכונותו ללחום למען המטרה בכל מחיר.
פרופ' אלישע האס, חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
