החברה המודרנית לא יכולה להתנהל באופן הגון ללא מדיניות רווחה. אמנם ניתן לקיים מדינת רווחה המרוקנת מרוב תכניה, אך אדם הגון השואף ליהנות מפירות תהליך הייצור המודרני, בריאות, טכנולוגיה ואיכות חיים - אינו יכול לוותר על קיומו של הזולת. שהרי תהליך הייצור המודרני מתבצע בהקשר החברתי.
אפשר להמחיש את הטענה בתרגיל מחשבתי פשוט. חשבו על חפץ כלשהו המשמש אתכם בחיי היומיום. כעת, נסו לענות על שלוש שאלות: האם אתם יודעים ממה עשוי החפץ? (ניתן להניח שכן); האם אתם יודעים כיצד מיוצר החפץ? (גם הפעם, ניתן להניח שכן); האם אתם יכולים לייצר אותו בעצמכם? (סביר למדי להניח שלא).
החברה המודרנית מתבססת כולה על שיתוף פעולה בתהליך הייצור. שיתוף פעולה זה, בלי להתחייב לתכניו והסדריו המדויקים, מחייב שכל גורמי החברה יקבלו תנאים מינימליים כדי שיוכלו להיות יצרניים. תורות סוציאליסטיות ו
קפיטליסטיות עלולות
להיות חלוקות לגבי האופן בו מתבצעת חלוקת העבודה והאופן בו מנוכסים פירותיה. אך אין חולק על-כך שלא קיים יצור אנוש מודרני שאין לו תלות מוחלטת בזולת, וזו צריכה להיות נקודת המוצא לכל דיון היסטורי או פוליטי.
מדינת הרווחה היא ההסדר המינימלי המתחייב מהמציאות ההיסטורית. בניגוד לטענה לפיה לא ניתן לדמיין חברה מודרנית המנוהלת באופן הגון ללא מדינת רווחה, עומדת הטענה לפיה הקיבוץ אינו מתחייב מהמצב ההיסטורי. הקיבוץ הוא אכן ניסיון לחַבְרֵת את תהליך היצור, אגב ביטול האנונימיות של החברה העירונית. הוא חלק מהניסיון המודרני ליצור מחדש קהילה אינטימית של אינדיבידואלים חופשיים ועצמאיים. אולם ביטול האנונימיות אינו הכרחי על-מנת לקיים חברה הגונה. חברה יכולה להיות מנוכרת ולא אינטימית, ועם זאת להתקיים באופן הגון.
שתי גישות מסבירות את צמיחתה של מדינת הרווחה: האחת טוענת כי מדינת הרווחה נבנתה לצורך "מניעת מהפכה". זוהי למעשה הפשרה אליה הגיעו השלטונות בניסיונם לבלום את השפעתה של תנועת הפועלים. על-פי גישה זו שליטי מדינות אירופה - מאוטו פון ביסמארק
בסוף המאה ה-19 ועד ממשלות מערב היבשת באמצע המאה העשרים - חשו את הסכנה המבעבעת תחת אדני המשטר. מדינת הרווחה היתה ה"עצם" שזרקו השליטים להמונים כדי להילחם בקומוניסטים מבית, ויותר מאוחר בהשפעתה של ברית המועצות. על-פי הגיון זה, הצורך בהסדרי מדינת הרווחה נעלם עם התמוטטות הגוש הקומוניסטי בסוף שנות השמונים.
גישה אחרת טוענת כי מדינת הרווחה צמחה מתוך הגיון ערכי פנימי. את שורשי הגישה הזו ניתן לאתר עוד בכתבים מתקופת המהפכה הצרפתית.
הכומר עמנואל ג'וזף סיאס (1748 - 1836) כתב בטקסט "מהו המעמד השלישי?", שהפך לאחד ממכונני המהפכה, כי בני המעמד השלישי - הפועלים, בעלי המלאכה, חלכאי ונדכאי החברה - הם האומה כולה. אלא שהסתירה בשיטה הפוליטית בצרפת היתה שהמעמד השלישי לא נהנה כלל מזכויות פוליטיות, בזמן שנשא בעול קיומה של
| עיינו ערך |
|
| מהי מדינת רווחה? |
|
רווחה הוא מושג המחליף בתפיסה החברתית של ימינו את מושג הסעד, שיש לו קונוטציה של חלוקת נדבות ולא של מימוש זכויות. במדינה הקרויה "מדינת רווחה", רואים את הבטחת רווחתם של כל תושביה כאחריותה של החברה, הבאה לידי ביטוי באמצעות מנגנוני המדינה. נוסף לכך, מיועד הרעיון העומד בבסיס מדינת הרווחה לקדם עקרונות של שוויון הזדמנויות וחלוקה צודקת של משאבים |
| לערך המלא |
|
|
|
תחנה נוספת בעיצוב מדינת הרווחה היא המניפסט הקומוניסטי המפורסם. כאשר בוחנים את ההצעות המעשיות שהציע קארל מארקס בשנת 1848 מתקבלת תוכנית חברתית שכמעט כל אדם הגון יכול להסכים לה: הקמת בנק מרכזי, מיסוי פרוגרסיבי, איסור על עבודת ילדים, חינוך ציבורי חינם. גם לליברלים מתונים יהיה קשה להתנגד להצעות אלו.
תחנה היסטורית נוספת היא העידן הפרוגרסיבי בארצות-הברית, משנות התשעים של המאה ה-19 עד מלחמת העולם הראשונה. ניצנים אלו של מדינת רווחה היו ביטוי אותנטי של הלכי הרוח במערב התיכון, כלומר Made in America ולא ביטוי לאידיאולוגיות זרות-כביכול שיובאו מאירופה על-ידי המהגרים. לאחר מכן ניתן לציין את מדיניות הניו-דיל של
רוזולט ואת דוח בוורידג' בבריטניה, כמענה אמיתי לצורך ברפורמה כלכלית.
אך הדוגמה המאלפת ביותר לחיוניותה של מדינת הרווחה מתבטאת בקיומה גם היום, לאחר קריסת הגוש הקומוניסטי שהפכה את הצורך במדיניות שלטונית מניפולטיבית של משטרי המערב למיותרת-כביכול. פינלנד היא דוגמה למדינת רווחה שכלכלתה מתמודדת עם הכלכלה הגלובלית ועם תנאים אובייקטיביים לא פשוטים, ומצליחה לקיים רמת חיים גבוהה.
ניתן לדבר על שתי תזות בסיסיות באשר לשאלת מקורו של הקיבוץ: האחת מציגה אותו כמכשיר לבניין הלאומיות היהודית בארץ ישראל; השנייה מציגה אותו כניסיון ליצור קהילה של אנשים מודרניים וחופשיים.
ביטוי לתזה הראשונה הציגו אנשים רבים בתוך ומחוץ לתנועה הקיבוצית. כך למשל טען ישעיהו לייבוביץ' שלקיבוץ
לא היה כל תפקיד חברתי והוא שימש ככלי להתיישבות היהודית בארץ ישראל ולביטחון היישוב. "חומה ומגדל" הוא ביטוי לתפקיד הזה, כמו גם הבסיס שנתנה התנועה הקיבוצית ליחידות הפלמ"ח. גישה דומה נשמעת היום מתוך חצרו של קיבוץ כלפי שאלת ייהוד הגליל למשל, הבאה לידי ביטוי בקריאה פומבית לפנות את הקיבוצים הצעירים והזעירים מהגליל לטובת הקמת יישובים קהילתיים. באחת, על-פי התיזה הזו הקיבוץ סיים את תפקידו כמשרת עניינה של התנועה הציונית, ולכן הוא יכול לרדת מהבמה.
ביטוי לתזה השנייה ניתן לראות בדברים שכתב סטנלי מרון משנת 1996 בספר "הקיבוץ וחברת השוק". מרון מציע לראות בקיבוץ ביטוי מודרני לקהילה הפסטורלית שהתקיימה באירופה בימי הביניים, ושהתפרקה בלחץ תהליכי המודרניזציה. קיבוץ הוא חלק מהניסיון המודרני ליצור מחדש קהילה שאנשיה אינדיבידואלים עצמאים וחופשיים, והיא עצמה דינמית (כלומר, יש בה תחלופה). הקיבוץ הוא התמודדות אמיתית עם המודרניות, אגב ניסיון לשמר את האינטימיות הבינאישית ששררה בקהילות הטרום מודרניות. לקיבוץ יש קיום וחיוניות גם היום כי הוא חלק אותנטי מתופעות המודרניות.
בתקופת הזוהר של הקיבוץ האינטרס שלו עלה בקנה אחד עם האינטרס הלאומי, כלכלי, פוליטי וחברתי. אינטרס זה בא לידי ביטוי במדיניות שעיקריה היו הרחבה וצמיחה. בשנות המדינה הראשונות השקיעה המדינה בקידום רעיונות אלו, בקליטת עליה, בהקמץ מפעלי תעשיה ומפעלים לאומיים (דוגמת המוביל הארצי וייבוש החולה).
בשנים אלו עדיין לא התקיימו הסדרים פורמליים של מדינת רווחה, אולם התקיימה מדיניות ברורה של צמצום פערים חברתיים. פערי השכר ב-1948 היו גדולים בהרבה מפערי השכר בסוף שנות החמישים (לא בכדי קראו הציונים הכלליים
"תנו לחיות בארץ הזאת..."). המדיניות השוויונית שנהגתה בתוך הקיבוץ היתה האוונגרד שהוליך את החברה הישראלית כולה.
שנת המפתח היא 1965, שנת המיתון היזום של לוי אשכול ופנחס ספיר, בה החלה הממשלה במדיניות מצמצמת. זאת פרט לשנים 1974 עד 1977, שנות ממשלת רבין הראשונה, בה התקיימו בישראל הסדרי מדינת רווחה מתקדמים תוך כדי טיפוח מדיניות של תעסוקה מלאה והרחבת השירותים הציבוריים. מדיניות זו היתה חלק מיישום מסקנות ועדת כ"ץ, שקמה לאחר מחאות "הפנתרים השחורים". קיומה
של מדיניות הרווחה והצמיחה בשנים הללו, שהיו שנות משבר כלכלי כתוצאה ממשבר האנרגיה ומלחמת יום כיפור, מלמדת על אי תלותה של מדיניות הרווחה במצבו הפיננסי של המשק הלאומי. מדינת רווחה יכולה להיות זרז דווקא לחידושה של צמיחה לאחר משבר.
מה קורה ומה יקרה לקיבוץ במדינת ההפרטה? ישנן מספר אפשרויות: הקיבוץ יקפוץ על העגלה עליה רוכבת החברה הישראלית כולה. כשם שהמדינה מרוקנת מתוכן את הסדרי מדינת הרווחה, כך גם הקיבוץ מרוקן מתוכן את הסדרי הערבות ההדדית בתוכו.
ייתכן גם שהקיבוץ ימשיך להתקיים ועצם קיומו אינו סותר את הגלובליזציה. כפי שנטען לעיל, ניתן לקיים הסדרים מודרניים של מדינת רווחה במציאות של גלובליזציה. אדרבא, ככל שמחריפות הבעיות שיוצרת המודרנה, גדל ההכרח בשיתוף פעולה גלובלי ולוקלי. הקיבוץ מן הבחינה הזו חייב לראות עצמו כחלק ממערך כוחות הבנוי אמנם על שותפות הדוקה של אנשים ריבונים וחופשיים, אך חותר ביחד עם גורמים נוספים לטפח ולהעמיק סולידריות ערכית וכלכלית גם יחד.
ישנה גם אפשרות שלישית, לפיה הקיבוץ ימשיך להתקיים "עם הגב לחברה" בכל מצב. כלומר, ניתן להניח כי ימשיכו להתקיים שמורות של מציאות שוויונית בתוך מציאות ההפרטה וכנגד ההשפעות הגלובליות. לטענתי, זו אינה אופציה שראוי לטפח תודעתית, גם אם ניתן לדמיין מציאות של כמה עשרות "שמורות טבע" כאלה. המצב הרצוי, הן לקיבוץ והן למדינה, הוא מצב של שותפות אינטרסים. אני רוצה לראות את הקיבוץ מצטרף למערך כוחות חברתי שייאבק על החזרת הכלכלה הישראלית למסלול של מדינת רווחה.
אך לצערי לעם היהודי, בניגוד למיתוס המקובל, אין מסורת אמיתית של סולידריות חברתית. העם היהודי, שהוא ההקשר האמיתי בו יש לבחון את החברה הישראלית כיום, מורכב מאנשים שלא מעונינים במדינת רווחה. הציונות, במובן זה, היתה מרד ביהדות. כל הוגי הציונות, מכל קצוות הקשת הפוליטית, מרדו בבית סבא לא רק בהחישם את קץ הגאולה, אלא בעיצוב חזון של מדינה פרוגרסיבית ומודרנית. כיום אנו בנסיגה אל היהדות ההיסטורית גם במובן זה.
ד"ר אודי מנור, איש קיבוץ עין השופט, הוא היסטוריון
רוצים להעמיק בנושא השיעור? להלן רשימה ביבליוגרפית:
- דוח משנת 2003
של "האגודה לזכויות האזרח" העסק בקריסת מדיניות הרווחה בישראל
- המכללה החברתית-כלכלית
, עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות מלאה. מדור חדש יגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.
