במאמרו כאן
תמה הרב ישראל רוזן מדוע משלים הציבור עם האיסור על תפילה יהודית מאורגנת בהר הבית, אך נאבק על זכותו של מצעד הגאווה להתקיים בירושלים. בשניהם קיים לכאורה חשש לאלימות, שהמשטרה תתקשה לרסן. הרב רוזן, אותו אני מוקיר ומכבד, טועה ומטעה. לו היה מבקש המצעד לצעוד בהר הבית או ברחבת הכותל, היה דמיון בין המקרים. ולא היא: המוסלמים אינם מתנגדים לתפילות ברחבת הכותל, מטרים ספורים מהר הבית. הרב רוזן אינו מוכן לארח את מצעד הגאווה בשום מקום בירושלים. הוא גם רוצה להתפלל בציבור דווקא על הר הבית. ובכלל, שונה הזכות לפולחן דתי שוני מהותי מזכות ההפגנה.
תפילה הינה מצב של התעלות נפש עדינה, של קרבת אלוהים ואדם. ייתכן וצודקת המשטרה בכך שהיא רואה בטקס תפילה הכרוך באלימות כמסגרת חלולה, המאבדת מתוכנה ומצידוקה. המתפללים אינם אשמים באלימות המכוונת נגדם, אך ייתכן ורוח השלום השורה על כל תפילה אמיתית מכוונת אותם לפשרות. הרי כך נוהגים יהודים רפורמים, שחופש הפולחן שלהם מופלה לרעה ברחבת הכותל המערבי. זה לא צודק, אך מה הטעם בתפילה שאינה אלא התעטפות מפני נאצות ובחסות שוטרים? בבואם אל הכותל, אגב, מסתירים רבים בקהילה הגאה סממנים מזהים לתרבותם. אין מדובר בציבור שרגלו גסה במקומות קדושים, או שזהותו המינית אינה שזורה בזו הדתית והלאומית.
אולם, שלא כפולחן דתי, הזכות למחאה ברשות הרבים מקודשת במיוחד לאלו הזקוקים להגנה מפני סתימת פיותיהם. זו בדיוק מהותה של הדמוקרטיה. אכן, קבוצות מיעוט רבות ומגוונות מפגינות בירושלים באין מפריע. אך זכות ההפגנה נבחנת דווקא עם אותה קבוצה שמעוררת התנגדות עזה במיוחד.
יום אחד אולי יגיע הציבור הדתי-לאומי למסקנה כי צדקו החרדים מתנגדי הציונות, וכי לא ניתן ליישב את ערכיהם הדתיים עם הערכים הדמוקרטיים. אך כל אותם אנשים, שעדיין מאמינים בערכים הדמוקרטיים של החברה שלנו, מחויבים להבחנה בין תפילה ומקומות קדושים - לבין הפגנה ברשות הרבים של הבירה. ריבונות ועיר בירה אינן נקנות על-ידי מג"ב, כי אם בפתיחות לכל הקולות בעם ובאותו מקום ממנו יוצאת תורה, הוראה, חקיקה, משפט וממשלה.
אמנם, יש הטוענים כי ירושלים כולה קודש היא, ומתוקף היותה "בירתו הנצחית של העם" עליה לארח אך ורק פעולות המתיישבות עם לב ליבו של הקונצנזוס הלאומי. היש הצדקה לפרובוקציות בירושלים? גם טענה זו אינה אלא הטעיה דמגוגית. בחברה דמוקרטית בריאה, הפגנה של מיעוט אינה יכולה להיות פרובוקציה. הניסיונות להשתקתה באלימות הם הפרובוקציה האמיתית כנגד המדינה וערכיה. חברה דמוקרטית מבחינה היטב בין קודש לחול. מקומו של כבוד לקונצנזוס הינו במקומות קדושים, לא בכיכר השוק. הקונצנזוס שם הוא פתיחות לכל מה שחורג מהקונצנזוס.
למי שערכים יקרים בעיניו אומר, כי קדושתו של החול הינה ברבגוניותו האין-סופית. ולמי שרק לשלום הציבור חרד אומר, כי המהומות שמעוררים הפעילים הדתיים והדתיים-לאומיים (לא כולם, אולי אפילו מיעוטם) מבטאים שכחה קולקטיבית מצערת ומסוכנת. קל לעשרים אחוז (בירושלים הרבה יותר מכך) לדרוס מיעוט בן שני אחוזים. אך האם נשכחו הימים בהם עשרים האחוז היו מופלים או אף נרדפים בידי שמונים אחוז? האם לא מזמינה הבריונות של הימים האחרונים תגובות נגד בנוסח "דרוס כל דוס"?
דווקא לאחר יום השנה לרצח רבין, עלינו להיות מודעים להישנות מסוכנת של טיעונים עקומים ומתחסדים על דת ועל דמוקרטיה. מהיכן
אוזרים רבנים אומץ להיגרר אחר התפרעויות ואיומים באלימות? הדמו של הומו שאולי יירצח סמוק פחות מדמו של רבין? בעיני רבים, ירושלים כולה מקום קדוש הוא, וצעדה בירושלים כמוה כצעדה על הר הבית. האין זה אותו ציבור הסבור שארץ ישראל כולה היא "קדושה", וכי אין למוסדות המדינה הסמכות על קביעת גבולותיה? בעיני רבים, "העם" מתנגד ברובו למצעד הגאווה. האין אלו אותם רבים שבשם "העם" התריסו כנגד החלטות חוקיות של מוסדות השלטון הדמוקרטיים? רבים משוכנעים ש"חילול הקודש" ימית עלינו שפך דם. כשקרה כך בימי חורבן הבית, קראו חז"ל כנגד המתיימרים לשפוך דם בשם הגנה על הקודש. האם גם לקח זה נשכח היום?
ד"ר יחיאל בר-אילן הוא רופא ב"מאיר" ומרצה באוניברסיטת תל-אביב
