בימים אלו נדונה הצעת החוק של ח"כ עתניאל שנלר (קדימה) לעבור משיטה של תרומת אברים הקרויה opting in (שכל תרומה מחייבת הסכמה) לשיטה של opting out (שרק סירוב מראש מונע קציר איברים לשתילה), כפי שנהוג, למשל, באוסטריה, בספרד ובבלגיה.
בעד הגישה של opting out עומד קשר פסיכולוגי מוכח בין מצב רוחו הרגעי של אדם לבין נכונותו לעזור לזולת. כאשר טוב לנו - אנו נדיבים. וכשרע לנו - אנו נוטים להיות אטומי לב. על כן, סביר להניח כי אחד החסמים המרכזיים בפני תרומת איברים הינו הצורך לבקש תרומה בזמן בו התורם שרוי באבל ובהלם על מות יקירו.
אולם, האם זהו החסם היחיד לתרומת איברים בישראל?
מבחינת הציבור שומר ההלכה, יש חוסר צניעות בהנחה שמאחורי הצעת החוק, לפיה ברירת המחדל הינה עמדתם של הרבנים הציונים - מות המוח הוא מותו של אדם, ולא עמדת הרבנים החרדים, לפיה רק דום לב מאפשר קביעה של מוות.
בפועל, גם עמדתה הרשמית של הרבנות הראשית היא שאין בסמכותם של רופאים בלבד לקבוע את מות המוח, והיא תובעת נוכחות נציג מטעמה, מעין "משגיח כשרות" שמחוץ לממסד הרפואי. לכך מתנגדת ההסתדרות הרפואית בישראל, ולדעתי היא טועה.
מבחינה רפואית המוות הוא הליך איטי והדרגתי. הצבעה על נקודה מסוימת בזמן כ"רגע המוות" הינה קביעה תרבותית ערכית, ולא רפואית. ראוי לציין גם כי בקרב אתיקאים רבים בעולם הרחב ישנה התנגדות לקריטריון של מוות המוח. נוסף על כך, ביפן, בספרד ובמקומות נוספים פרצו שערוריות בקשר ל"חיפוף" ומניפולציה של ועדות מות המוח. אני בהחלט ממליץ על הוספתו של משקיף (כל משפחה על-פי השקפת עולמה) לכל הליך של קביעת מוות למטרות השתלה.
גם לאחר שיושבו ההדורים ההלכתיים, אנו מוצאים שחלק ניכר מהציבור הישראלי מתנגד לתרומת איברים בשם נימוקים דתיים כגון שלמות הגוף בתחיית המתים, ותוך התעלמות מוחלטת מעמדת הפוסקים. איש איננו מוסמך לדבר בשם "היהדות האמיתית" ולהכריע האם ההלכה צודקת או רגשות דתיים עממיים - קבילים.
יש לברך על הצעת החוק החדשה משום שהיא מעלה על סדר היום את המצוקה הקשה של השתלת איברים בישראל. לא ניתן לגנות אותה בפה מלא כפי שראוי לעשות ביחס לתשלום כספי עבור תורמי אברים מן החי, או (להבדיל) רכישת איברים שמקורם מקורבנות של הוצאה להורג בארצות שאינן מכבדות זכויות אדם.
אך מדוע עלינו ללכת מקיצוניות אחת, של opting in בשעת המוות, לקיצוניות האחרת של opting out?
לאחרונה נכנס לתוקפו "חוק החולה הנוטה למות", המאפשר לאדם לחתום על הוראות מקדימות המורות כיצד לטפל בו כאשר יהיה חולה סופני ובלתי כשיר לקבלת החלטות. מדוע לא נוסיף ל"הוראות המקדימות" סעיף בו יכול כל אדם הרוצה בכך לתרום את איבריו להשתלה. כמובן, כל אזרח יוכל למלא אך ורק את הסעיף הנוגע לתרומת איבריו, ואין כל קשר בין העדפותיו של אדם ביחס לטיפול בו בעודו בחיים, לבין תרומת איברים לאחר המוות. האזרחים יוכלו להתנות גם את תרומת האיברים באמות מידה מסוימות של מוות או בנוכחות משקיף בוועדת מוות המוח שלהם. באופן זה ניתן יהיה לבטא את הגיוון הערכי שיש בישראל, וניתן יהיה להחליט על מתן תרומה בנחת, ולא ברגעי ההלם של הבשורה המרה.
בינתיים, דיינו אם כרטיסי התורם של עמותת אד"י, יקבלו מעמד חוקי. עליהם כבר חתמו רבבות.
הכותב הינו רופא בבי"ח מאיר ומרצה בכיר בפקולטה לרפואה, אוניברסיטת ת"א
