בעיניים עצומות ויד קפוצה

"וישחקו הנערים לפנינו" - זו הגישה הרווחת בקרב הציבור בישראל, ביחס לעימות ההולך ומחריף ברשות הפלסטינית. כמו היה זה עוד סכסוך בין שבטים אי שם הרחק באפריקה, בוחר הממסד הישראלי לצפות מהצד לעבר הנעשה ברשות, ולהסיר כל אחריות ישירה או עקיפה למתרחש. מובן שכמו בכל עימות, יש טובים ורעים, והציפייה היא לראות את הטובים זוכים בניצחון מוחץ. אולם המציאות באזור מורכבת הרבה יותר, ולישראל חלק משמעותי בפרוץ העימות ובקביעת תוצאותיו.

העימות הפנים-פלסטיני, המאיים על יציבות האזור כולו, משקף את המצב הבלתי אפשרי בו נתונים תושבי עזה מאז יישום תוכנית ההתנתקות לפני כשנה וחצי, ובפרט מאז הבחירות ברשות. המצור המתמשך, סגירת המעברים לכניסה ויציאה של סחורות, החרמת כספי המסים והנתק בין עזה לגדה - כל אלה הפכו את הרצועה לכלא צפוף, בו חיים למעלה ממיליון איש חסרי כל. קל להתעלם מהמצב האובייקטיבי ולהאשים את "המנטאליות הפלסטינית" כגורם המרכזי למלחמת האחים. אך בפועל, המצב בו ישראל יצאה מעזה, נעלה את השער וכלאה את הפלסטינים מאחור - הוא הגורם המרכזי להתפרצות האלימות והאנרכיה.

לאחר שכבר פרצו העימותים בין פתח לחמאס, לישראל עומדות אפשרויות רבות להשפיע על תוצאות המאבק הזה, בין אם באופן ישיר ובין אם בעקיפין. לאחר ההתנתקות, מתחרות שתי התנועות המרכזיות ברשות על ליבו של האזרח ומנסות להציג בפניו את הישגיהן המדיניים, הכלכליים והצבאיים. לשם כך ביקש אבו-מאזן בפגישתו עם אולמרט שחרור אסירים לרגל חג הקורבן. לאחר שהסכים, חזר בו ראש הממשלה מהסכמתו, ואבו-מאזן נאלץ לחזור לעמו בידיים ריקות וללא כל הישג משמעותי. לעומתו ממשיך החמאס במשא-ומתן לשחרור גלעד שליט, אשר בתמורתו יקבלו הפלסטינים מאות אסירים הכלואים בבתי-סוהר בישראל.

המסר הישראלי היוצא מירושלים הוא ברור: מנהיג פלסטיני דוגמת אבו-מאזן, אשר יקרא להפסקת ירי הקסאמים ולפשרה מדינית עם ישראל, יסתפק בנשיקה סמלית על הלחי מפיו של ראש הממשלה ויחזור לעמו חסר כל. מנגד, ארגון קיצוני כגון חמאס, אשר יפעיל כוח ויחטוף חיילים ישראלים, יוכיח לעמו כי "היהודים מבינים רק כוח" וכי הטרור הוא הכלי היחידי, אשר יביא לבסוף לשחרור אסירים.

שחרור שליט בעסקת חילופי שבויים הוא כורך המציאות, ויש לבצעו בהקדם. אך במקביל, חייבת ההנהגה הישראלית לפעול באומץ

למען חיזוקו של אבו-מאזן ולאפשר לו להוכיח לעמו כי משא-ומתן עדיף מעימות אלים. בנקודה הקריטית הנוכחית בה נלחמים המתונים ברשות על חייהם, אסור לישראל להישאר אדישה ולהסתפק במחוות סמליות. על הממשלה להעביר ללא דיחוי את כספי המסים ישירות לאבו-מאזן, להקל על חיי התושבים בעזה ובגדה, להסיר מחסומים וסגרים ולאפשר לנשיא הפלסטיני להציג הישגים משמעותיים כתוצאה ממשא-ומתן.

המשך ההתעלמות הישראלית מהמצוקה בעזה ומבקשותיו של אבו-מאזן מסייע ליצירת האנרכיה בשטחים ולהתעצמות הגורמים הקיצוניים בחברה הפלסטינית, אשר בקרוב מאוד יפנו שוב את נשקם נגדנו.