בשנים האחרונות אנו עדים לז'אנר חדש בתקשורת הישראלית: תחקירי בריאות. כתבות עיתונאיות חושפות ליקויים ושערוריות הקשורים בשחיתות, רשלנות, חוסר ארגון וחוסר אתיקה הקיימים פה ושם במערכת הבריאות בישראל. כדרכה של עיתונות, לא כל דיווח מדויק ואיכותי. אולם, עלינו להכיר בתרומה של תחקירים אלו לביעור נגעים קשים, ולמניעתם של רבים.
לצערי הרב, היום אני נאלץ להרים את קולי כנגד התקשורת הישראלית שחטאה בגסות ובבוטות כלפי אחד מטובי רופאיה. החשיפה הרועשת של "המנתח שלקה באיידס"
היא דוגמא מזעזעת לצליבתו חסרת התוחלת של אדם חף מפשע. עכשיו, לאחר שאנו יודעים באיזה בית חולים הוא עובד, ממתי, היכן עבד קודם לכן, ובאיזה משרה - זיהוי האדם המדובר, הינו משימה קלה ביותר. הטלת סטיגמה בו, ובעקיפין גם במחלקה שלו, או אף בבית החולים, הינם עוול בלתי מוצדק.
שלומם של החולים נמצא תמיד בראש מעיינינו, אך עלינו גם להיות מודעים לכך שלא ניתן להימנע מכל סיכון וסכנה. על כן עלינו להתייחס לסיכונים האפשריים באופן יחסי למידת השכיחות שלהם, ולעשות זאת בצורה עקבית והוגנת. הסיכון שבהעברת נגיף האיידס ממנתח למטופל מוערך בפחות מאחד לכמה אלפים. הסיכון לחולה בידיו של מנתח לא מיומן דיו או לא מסור דיו, גבוהים פי כמה מאות. התמותה בחלק מניתוחי לב שגרתיים עשויה להגיע לכדי עשרה אחוזים ואף יותר.
לאור עובדות אלו ברצוני לשאול האם הפאניקה שאחזה בציבור נוכח סיכון של אחד לכמה אלפים היא פרופורציונלית לחשש הציבורי מפני סיכונים אחרים
הכרוכים בטפול רפואי? גם אם יש הצדקה רפואית לבדיקתם של כמה אלפי מנותחים, האם יש הצדקה לפומביות שבדבר? לו היה מדובר, להבדיל, בנערת ליווי נגועה באיידס – ניחא. יתכן ופרסום תקשורתי הינו הדרך היחידה להגיע אל לקוחותיה. אולם כאן מדובר במנותחים אשר פרטיהם האישיים מתועדים היטב. אם אבדו עקבותיהם של בודדים, עדיין ניתן למצוא דרכים צנועות ליצור עמם קשר. אין כל צורך ואין כל הצדקה לפרסומה של "התגלית", יחד עם כל פרטים המזהים הנוספים. העיסוק התקשורתי בנושא הזה היה מיותר לחלוטין, ואפילו מטעה. החגיגיה התקשורתית מסביב לפרשה גרמה לכך שאחרי מעשה, ציבור החולים סבור לתומו כאילו הסכנה המשמעותית היחידה בניתוח לב הינה הדבקות באיידס.
הייתי שמח מאד לו היה הציבור, משרד הבריאות והעיתונות מתמסרים ביתר רצינות לפגמים הרבה יותר משמעותיים במערכת הבריאות שלנו, כאלה האחראים לפגיעה בחולים על בסיס יום יומי – חוסר ארגון, חוסר ידע, חוסר משמעת ותת תקינה ותקצוב. לציבור אין כיום זכות לדעת מהם שיעורי התחלואה והתמותה במחלקות לניתוחי לב בישראל (או בכל מחלקה אחרת). נתונים אלו נשמרים בסוד, או כלל לא נאספים. מדוע יש לצבור "זכות" לדעת כי מנתח פלוני לקה במחלה? האין גבול לצביעות?
האם כך נוהגת מערכת הבריאות והתקשרות כאשר מתברר כי מנתח לוקה בווירוס הפטיטיס (עם סיכוני הדבקה ותחלואה הרבה יותר גבוהים מאלו שבווירוס האיידס)? האם מישהו טורח להודיע לציבור כי מנתחים רבים בישראל מסרבים במודע מלהתחסן כנגד וירוס ההפטיטיס?
לו היה בית החולים "איכילוב" מפרסם ברבים תקלות שונות וסבוכים שונים המתרחשים אצלו, הייתי מבין – אולי – את הפרסום בדבר הרופא החולה. העיסוק הציבורי בפרשה דומה יותר לציד מכשפות פרימיטיבי מאשר לשירות ענייני לטובת בריאות הציבור או זכותו "לדעת".
לפני זמן לא רב הורשע מנתח לב בכיר
בבית חולים "איכילוב" בעבירה של "הפרת אמונים כלפי הציבור". למרות זאת החליט השופט שלא להפוך הרשעה זו לפלילית, וזאת על מנת לאפשר לו להמשיך ולנתח. אינני יודע מדוע סבורים השופט הנכבד והנהלת בית החולים איכילוב כי רופא שהורשע בהפרת אמונים ראוי לאמון ולהמשיך לנתח בעוד שרופא שלקה במחלה אינו זכאי לפרטיות ומוטל ספק באשר לכשירותו לעבוד כמנתח.
כל כך קשה למצוא מנתח לב בעל מצוינות הן ביכולת הטכנית, הן ביכולת הקלינית והן באישיות הרפואית. לו הייתי אני צריך לבחור מנתח לב, לא הייתי נמנע מלבחור ברופא זה שינתח אותי, אך ורק משום שהוא "נגוע". יכול להיות שחולים אחרים לא יסכימו איתי. זו זכותם. כל עוד אין שקיפות בנוגע לסיכונים משמעותיים הצפויים לנו בעת ניתוחי לב, איני רואה הצדקה לפגיעה משמעותית כל כך בפרטיות של רופא חף מפשע, כשהסכנה לציבור כתוצאה ממצבו הרפואי היא כה מזערית. בכל מקרה, על כולנו לחשוש מאד מלהיות מטופלים בסביבה המשתלחת בהתחסדות ובצביעות באחד ממשרתיה המסורים.
הכותב הינו רופא בבי"ח מאיר ומרצה בכיר בפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת"א
