יין כיבוש

מהחצר האחורית של יורם כהן רואים את עמונה. כן, עמונה, המאחז המפורסם שלפני קצת פחות משנה החליטו קברניטי המתנחלים מחד, ואהוד אולמרט מאידך, להפוך לסטלינגרד של השטחים. אז, בימי טרום־הבחירות שבהם מכר אולמרט את ההתכנסות לכמעט רבע מתושבי ישראל בהנחה, יד ראשונה מעורך דין.

בפינוי עמונה נפצעו כזכור בערך 200 מפגינים, שוטרים על סוסים חטפו אבנים, אפי איתם נחבש בראש כמו שרון בתעלה, ואריה אלדד ספג ביד, כמו ההיא מנעוריו של שלמה ארצי. אוריה ותכלת, שני הבוגרים משבעת צאצאיו של כהן, לא עמדו בפיתוי ויצאו לגבעה הסמוכה, ושבו ממנה בוכים. פצועים לא בגוף אלא בנפש, איך יהודי מגרש יהודי וכל זה.

לאבא של אוריה ותכלת יש בחצר האחורית הזאת בריכה עם התקן לזרם נגדי, שמאפשר לך לשחות נגדו ואף פעם לא להגיע לצד השני של השלולית. יש לו עץ רימון שנותן גרעינים בלאדי, שהוא מעיף לנו מהסכין לגרון בתנועה מיומנת. ויש לו רגשות עזים כלפי עמונה. הוא משוכנע בזכותנו עליה, מאז ועד עולם.

אבל ביום נכון, כשהחזאי אומר את המילים הראויות, יורם כהן מסתכל מהחצר האחורית שלו לכיוון עמונה ורואה משהו אחר לגמרי מהזכות הנצחית של העם על מולדתו. וכשהוא מביט לשם ביום נכון באמת, הוא לא בוכה על ארץ ישראל אלא מוציא אצבע אחת לרוח, להרגיש מאיפה היא באה. אם היא מערבית, זה הזמן להעמיס את מצנח הרחיפה הממונע, לעלות לגבעה שעליה נשפך ברבים דמם של חברי כנסת מטובי בחורינו, ולקפוץ. ביום מוצלח, יורם אומר, התרמיקות יחזיקו אותך בין שמיים לארץ כמה שעות טובות, מעל האדמה שאלוהים נתן לנו ולהם אבל היא כולה שלנו. עמונה היא אולי מאחז לא חוקי, אבל אין בכל השטחים גבעה טובה ממנה לרחיפה.

היהודי המתנודד

במבט ראשון, כהן נראה כאילו נלקח מצילומים ישנים של ההפגנות בכיכר רבין, עוד בתקופה שהיא נקראה על שם מלכי ישראל: שיער ארוך, כובע, מקטרת בזווית הפה, דיבור רך של מישהו שהעולם טוב אליו, וגם אם לא, הוא לא לוקח ללב. מקסימום לריאה השמאלית. אפילו העיסוקים שלו מתאימים לסטריאוטיפ: תחביבו הוא, כאמור, רחיפה במצנחים, והוא מתפרנס מצילום ולאחרונה גם מייצור יין. היקב שלו כבר צמח מעל למספרים של בוטיק, כמעט 15 אלף בקבוקים בשנה, אבל האיש הוא מוצר בוטיק פר־אקסלנס.

יורם כהן מעפרה. היקב שלו כבר צמח מעל למספרים של בוטיק

אתם (ממש כמונו, כמובן) בוודאי מתרחקים מסטריאוטיפים, שופטים אדם באשר הוא אדם, לא מספרים בדיחות על גרוזינים אפילו מתחת לשמיכה, שלא יאשימו אתכם בעבירה על קודקס הפוליטיקלי־קורקט סעיף קטן ז' 3. אבל איכשהו כל זה לא מסתדר לכם עם זה שיורם כהן גר בעפרה. ולא סתם גר, אלא מגדל בה שבעה צאצאים בלי עין הרע, ואם לשפוט מהגנטיקה עוד היורם נטוי: הוא עצמו נצר גא לאם־17 של המתנחלים, אמא כהן מנתיבות שגידלה י"ז אחים ואחיות, כולם דוסים לעילא וכולם משרתים את מפעל ההתנחלות בשטחי ארץ ישראל השלמה.

ובואו נודה על האמת: הרי אם יורם כהן היה גר במצפה הררית, ומגדל קנביס הידרו לארוחת בוקר של אלופים, לא היינו טורחים עד אליו ולא היינו מדגישים את זה כל כך. אם היקב שלו, תניא שמו (על שם אחת מבנותיו, שיש לכתוב את שמה כך, ולא משל היתה כוסייה מחבר העמים), היה מתנחל בחבל לכיש הידוע בגפניו — ולא בעפרה, הידועה בייצוא כיפות סרוגות בגודל ארץ ישראל השלמה — ספק אם היינו מגייסים מכונית ממיטב התוצרת של הונדה, עם העורך של המגזין הזה על תקן נהג, ויוצאים לדלג בין גבעות שיש להן נוער משלהן. שהרי כולנו נאורים, כולנו יודעים להגיד שאדם הוא אדם הוא אדם, חלקנו אפילו עובדים עם אביב לביא. אבל בכל זאת: איש כמו יורם כהן, יקב כמו תניא, שלושה מטרים מעמונה. זה הסיפור פה.

כל הדעות הקדומות האלה מתנפצות ברגע שאנחנו מחנים את הרכב ליד החצר המטופחת־אלטרנטיבית שלו: עם עץ תפוח בחזית, והרימונים ההם מאחורה, וקוקר־ספאניילית שנשכבת על גבה בכל פעם שיד חומדת נשלחת לעברה, כדרכן של רווקות תל אביביות באביב. לא ממש ציפינו שלמתנחל מעפרה יהיו קרניים, אבל זה שאחרי כמה כוסות יין טוב ושיחה טובה עוד יותר, נרגיש בעפרה כל כך כמו בבית — לזה ציפינו אפילו פחות.

בטח יש במה שאנחנו מכנים "השטחים" לא מעט אנשים שיכולים לרדת יחד איתנו על בקבוק של מי נחלים מהולים בשעורה קלויה ומותססת מתוצרת סקוטלנד. אנחנו משוכנעים גם שבתוך החבורה הזאת יש תת קבוצה קנאית, החזית העממית של יהודה, שלא רק משכיבה אותנו בתחרות שתייה מתחת לרימון הכבוש, אלא גם מסוגלת במקביל לדסקס במיומנות את התקופה שבה שיחקה הפועל חיפה עם אבא גינדין, איציק אנגלנדר ויוחנן וולך (שלא לדבר על יצחק אינצ'י ושמעון צלקה) גירסה מקומית לכדורגל הטוטאלי של נבחרת הולנד עם קרויף וניסקנס. אבל עד עכשיו — עד הרגע שבו כהן מביא לנו את מה שעשה בתניא ב־2003, ובדיוק עכשיו הגיע הזמן לבדוק לו את העפיצות — כל זה היה בתיאוריה. עכשיו זה פרקטיקה, ואלוהים, כמה שהיא פרקטית. ועפיצה על הלשון. ועוד קצת. ובדיוק פה, יורם. ועוד, קצת יותר חזק, ועכשיו.

שמע ישמעאל

איש לא צפוי, יורם כהן. שבע שנים ב"מרכז הרב", יחידת העילית של הכיפות הסרוגות, ושנות דור בעפרה, המייפלאואר הגוש־אמונית. הדת שלו מנוסחת בלשון שספק אם הרב צבי יהודה הכהן קוק זצוק"ל היה חותם עליה, אבל יש בה תרי"ג מצוות למהדרין, ועוד אחת: ברוך העושה יין טוב, בעמל כפיו. הוא לא למד ייננות באופן מסודר, ובכל זאת, חלק מהחביות שרכש מ"כרמל מזרחי" וחידש בעצמו מכילות נוזלים ארגמניים מוצלחים מאוד, שהטובים מביניהם יהיו מוצלחים עוד יותר בשנים שעוד יבואו עלינו לטובה.

אנחנו מורידים את 2003, וקצת מ־2004, שלא לדבר על וחמש, למרות שעוד מוקדם אבל באיזשהו מקום בגלובוס בטח כבר השנה הבאה. סיוע ארטילרי מספק קצת נ־נק־נקנ־נקניק אוקראיני מאומן. מדובר בנקניק מזן "גדי שמשון": מרקמו קשה וסיבי וצפיפותו כה עזה, שכדי לחתוך אותו נדרש הכבד מבין שנינו — כן, ההוא שלא רץ מרתון — להישען מלוא כובד משקלו על הסכין וכמעט להעיף מהשולחן את הזיתים שיורם כובש בעצמו. ידעתם שלא נצא מהטקסט הזה בלי להגיד שהכיבוש משחית.

חוץ מקברנה זני ועוד כמה בלנדים אדומים, יש לתניא גם יין לבן מתקתק מעט שנקרא "ג'רבה", מתוך כבוד לאי התוניסאי שממנו עלה שבט כהן לנתיבות. היין הזה, אומר כהן, הוא מחווה למולידו: אבא שלו נהג להתקין כזה, והבן החליט ליישן אותו בחביות עץ. "אני זוכר אותו", הוא אומר ועיניו לא מסתירות לחלוחית מתחת לקסקט. "זה היה חרא של יין".

אבל הג'רבה שלו הוא יין בן חומץ, הוכחה שבנתיבות גדלו אלכימאים שעושים זהב מחרא: בסינתזה עם חבית העץ שבה הוא מתיישן, יוצר הקקה דל־פאפא את אחד השילובים המענגים שבאו אל חיכנו לאחרונה. ולא שמדובר בחך אובייקטיבי, או מי יודע מה צלול בשיפוטו: אחרי כל השנים האלה שכבר נצברו באלף החדש והגדי שמשון האוקראיני, הרגשנו איך במורד גרוננו, על גדות הדנייפר, דוהרים סוסים ועליהם פרשים קוזקים שדוהרים לקרב.

קולחת לה השיחה וקולח היין. אחת לכמה דקות מגיח יורם מהדלת, בידו פיפטת הייננים הקדושה, מלאה בזהב האדום שהוא מייצר בברכת האל מענבי הר ברכה. קולח הדיון הפילוסופי בפרוטה וביותר מזה, קולחים הסיפורים על דברים שבין אדם לחברו, חברתו ומה שביניהם, ועל הקשיים הביורוקרטיים שהערימו בפניו ביישוב כשביקש להרחיב את היקב שלו. זה מסוג הסיפורים שעוברים כחוט השני דרך כל שלב ב' של קהילה קטנה, מראשוני הקיבוצים ועד אחרונת ההתנחלויות: בהתחלה מקימים חומה ומגדל ואוכלים חוביזות, וכשמתמלאים האסמים בבר, מתחילים לאכול אחד את השני. העיקר שאוכלים, ועוד יותר ששותים.

"כל ארץ ישראל שלנו, כוווווולה", אנחנו זועקים בשערי עפרה, שמאלנים שמכרו את אמונתם בנזיד אוקראיני, שני קוב תניא וחופן זיתים, ומוכנים עכשיו לצאת ולמלוק עצי זית פלסטיניים כדי שילמדו בני ישמעאל מי פה הבוס.

אלא שכאן יש פיתול בעלילה (וגם בדרך, שליאור כמעט מפספס אותו ואנחנו הופכים לאחד עם רגבי אדמתנו הקדושה). אנחנו יוצאים מהיישוב בדרך האהובה עלינו, בכביש ובמקומות אחרים: הכניסה האחורית. לא דרך המחסום הראשי, אלא מבעד לגדר תיל זנוחה שעליה שומר חיל מנומנם, היישר אל שטח איי. אולי שלנו, אבל בידיהם. ואנחנו, תגידו עלינו מה שתגידו, יש לנו חמישה ילדים שאנחנו מכירים בהם, 250 קילו ושלוש עיניים, כולם מחולקים לא סימטרית. ובעיקר יש לנו רצון קיום. זאת אומרת, בצד השני של הגדר אנחנו צועקים אותו דבר. אבל בשפה אחרת.

מחזיר אדמות קודמות

לפני המסע הזה חשבנו שנינו שבירה טייבה, שעל טעמה המשובח כבר יצא לנו להתענג במסבאות תל אביב, מיוצרת בטייבה שבמשולש — זה שהיתה לו פעם קבוצה ערבית ראשונה בליגת העל, ועד היום יש לו את אחמד טיבי. לרגע לא העלינו בדעתנו שמדובר בכפר טייבה הפלסטיני. זה ביזיון מקצועי רק עבור אחד מאיתנו, איש שפעם היה סתם שמן והיום מתפרנס מלהיות סמל מהלך של זלילה ואלכוהול; השני סתם מתבזה.

הסיפור של בירה טייבה ומשפחת חורי מרתק, מופת של ציונות פלסטינית: נדים חורי, האיש עם היד על הברז, חי לו לבטח בבוסטון שבארה"ב. ערבי־פלסטיני נוצרי, אקדמאי, בעל חנות משקאות, המתגורר ברובע ברוקליין, הקרם דה לה קרם של העיר הכי קרמית באמריקה. לא בדיוק הקנדידט הממוצע לעשות עלייה חזרה למכורתו, מה גם שככל הידוע לנו, ערבים שמבקשים לשוב לבתיהם אינם זוכים בדרך כלל להקלות של תושב חוזר.

בפרוץ הסכמי אוסלו החליט האיש שדי לו ולמשפחתו לשבת על סיר הבשר ולהתפרנס מסיפוק תאוות השתייה הבלית נדלית של שכניו ממוצא אירי, אנשים שמורידים חבית לארוחת בוקר ואחר כך מתיישבים להרוות את הצמא. "הו, נדים", אמר לו הקול הפנימי בערבית במבטא אמריקני קל, "23 שנים ביו אס אוף איי לא הולכות ברגל, בא הזמן. לך לך אל כפר הולדתך, שתי אצבעות וסיגריה מהיקב של יורם כהן, וצור שם את הבירה הפלסטינית הראשונה. קרב יומו של מזרח תיכון חדש. אפילו שמעון ברס אמר. יש שיתרמו לו דם ויזע, ואתה תיתן בו בירה. לערבים, ליהודים, לכל ברואי האל אשר בצלמו נבראו וכרס להם הצמאה לנוזלים". קול קרא לו, וחורי הלך.

ההתחלה היתה מבטיחה. הוא רכש ציוד, החל לייצר, ועד פאתי תל אביב יצא שמעו. וכשהיה נדמה כי עוד רגע ירווה המזרח התיכון החדש כולו מהשיכר הפלסטיני, והוויכוח על בירת ישראל לא יעסוק באגן הקדוש אלא במה יותר טוב, גולדסטאר או טייבה, התרגשה עלינו ועליו האינתיפאדה. שש שנים של מצוקה וסבל, ובסופן ממשלת החמאס, אסופת אנשים נאורים וליברלים שכמה ממצביעיהם כבר שרפו פעמיים את מבשלתו, יען כי קוץ בעינו של אללה היא בעיניהם. אפילו קו הייצור המיוחד שהקים, להכנת בירה "כשרה" נטולת אלכוהול (ולא שטעמנו, טפו טפו טפו), לא עזר.

נפלאות דרכי המזרח התיכון. ערב קודם לביקורנו נסע חורי לתל אביב להרצאה בפני בעלי מבשלות בירה ביתיות, תמצית הג'יפה הצפונבונית, שהכנת יין ביתי כבר קטנה עליהם. בדרך נזקק לשלוש מכוניות שונות וכמה סוגים של אישורים, שלא לדבר על ההמתנה הקבועה והמשפילה במחסום. מדובר באדם שמכל העולם באו לשחר לפתחו ולשמוע על מפעלו החלוצי, שמוכר היום בירה למעצמות כמו גרמניה ויפן, ושהבירה שלו — תאמינו לנו, שתינו ורכשנו וביקשנו עוד — נותנת תחרות של ממש בכל מקום. אבל הטוראי במחסום, מה הוא יודע על ציונות.

הסיפור של בירה טייבה ומשפחת חורי מרתק, מופת של ציונות פלסטינית

שלא לדבר על אחותו של חורי, במאית קולנוע שסרט התעודה החדש שלה מוצג בסינמטק ירושלים והיא לא יכולה אפילו להגיע להקרנת הבכורה שלו. מה לעשות, בניגוד לאחיה — ולמרות שהיא אזרחית אמריקנית — החורייה אינה מצוידת כנראה באישורים המתאימים. תאמינו לנו, התכווצה לנו הבטן לשמוע, עד כמה שיכולה בטן להתכווץ כשהאוקראיני ההוא עוד מזמר בתוכה.

חורי מקפיד אמנם להיות לויאלי למדינתו המתהווה, אבל ניכר בין השורות שלהיות פלסטיני נוצרי עם שאיפות מערביות זה לא קל — ולא רק בגלל עול הכיבוש ימ"ש. כך למשל החליט לשמור על צביונו המיוחד של כפר הולדתו (בטייבה נמצאת אחת הכנסיות העתיקות בעולם), ומעת ולעת הוא מוצא את עצמו רוכש במחיר מופקע בתים של תושבים שעקרו מכפרם, רק שלא יהפוך גם הכפר העתיק הזה ליישוב מוסלמי. עכשיו לכו תפתרו את הפלונטר הזה: גואל אדמות נוצרי, מעין יהושע חנקין פלסטיני, השומר על כפרו מאימת אחיו לעם אך לא לדת, ומעבר לגדר מביטים בו אדוני הארץ החדשים. אפילו חבית של טייבה מעורבת בג'רבה לא מסדרת את זה בראש, ותאמינו לנו שניסינו.

בהלך הרוח הזה אנחנו חוזרים לאיטנו בואכה ירושלים אל־קודס: בצד ימין, זה של היין, יושב יורם כהן, האיש הנעים עם היקב, מצנחי הרחיפה והנקניק מאומן. בקצה השמאלי נמצאת משפחת חורי, חנקינאי טייבה, עם הבירה המשובחת שלהם. מאחור הרכישות שלנו פה ושם, ולפנינו דרך ארוכה ומתפתלת, שפנייה לא נכונה בה בחושך ההולך ומתעבה — איך שהזמן רץ כשנהנים — עלולה להאריך את שהייתנו בו הרבה מעבר למתוכנן ולייצר סטיקרים ברוח "קיפניס, מחכים לך במתי", "שלח, מחכים לך במלחה", או "ליאור, קמרלינג חותך ורידים במערכת". ובתווך, בין שני חלקי המוח המפוצל, מאודה ומוגש קר שלנו, נמתח הכביש בין עפרה לטייבה, שניים־שלושה קילומטרים של נסיעה איטית, עם כמות טירוף שהמוח הלא־אמוני בעליל שלנו לא מסוגל להכיל.

ענבי זעם

בפעם הקודמת שחלקנו עשה את אותה דרך ממש, עצרנו גם ביישוב פסגות, עוד אחד מסמלי האינתיפאדה השנייה (יש לנו כבר אינתיפאדה שנייה, ומלחמת לבנון שנייה ורק שנייה, בטח היה לנו להגיד משהו על השניות הזאת, לולא היתה הדרך כל כך מפותלת והנהג שלנו חברמן): שם, בתוך מערה שאולי היתה יקב גם בתקופה שבה על המחסומים בכבישים הופקדו חיילים רומאיים, מייצרים יעקב ברג ונעמה אשתו את היין שלהם, שלצורך הכנתו השתלמו אצל אלי בן־זקן מ"קסטל", הכהן הגדול של יקבי הבוטיק ושל קוראי "הארץ", אלה שלא ידרכו בפסגות אפילו עם צו 8. בני הזוג ברג גרים בפאתי היישוב, בתוך קרון רכבת קטן שבקצה חלקה חקלאית. כל כך רומנטי שלולא הגדר מסביב, המגינה עליהם מהשכנים שלא בדיוק מתים על המתיישבים החדשים־ישנים האלה, היינו עוד שוקלים לעשות כאן שבת.

את היום, או יותר נכון הערב, אנחנו מסיימים בגוונא. ככה זה בשטחים: כל מה שבישראל של תוככי הקו הירוק מסתיים ב־ה' נגמר שם ב־א', בעיקר כדי שתשאלו למה. גוונא היא בת יער של יהודה ושומרון: בית קפה־מסעדה סופר־צפוני בתוך מבנה יפהפה ומשופץ בחורשה מרהיבה בגוש עציון, כל כך קרוב לבת עין שביום בהיר אפשר לראות את המחתרת.

האוכל החלבי, זאת אומרת סלטים עם טוויסט מרענן ומקורי, משובח לכרס המבקשת משהו מוצק אחרי כל כך הרבה נוזלים. הגינס היא גינס. בן, אחד משני האחים שבנו את המקום בזיעת אפם, מספר לנו בנועם על ההיסטוריה של המקום ועל תקוותיו: רוכבי אופניים, שעולים לכאן מעמק האלה, יסיירו ביערות מסביב, וצימרים רומנטיים ישרתו מטרות שלא כתובות בתורה. הכל נעים וטעים וכל כך לא שנוי במחלוקת, שקל לשכוח איפה אנחנו חיים.

רק שהחושך, כשאנחנו גולשים בכביש המתפתל לכיוון עמק האלה, מסתיר את צוריף וג'בע ושאר הכפרים שמהם יצאו ערבים בינואר של לפני 59 שנים כדי ללכוד את הל"ה — ושם הם חיים היום, תחת אימת גדר ההפרדה והשלטון הזר. הכתם השחור שאנחנו עוברים מתחתיו עכשיו הוא "גבעת הקרב", זאת שעליה היו גופותינו מוטלות שורה ארוכה־ארוכה, וכל הכתמים האחרים גם הם לא נושאים בשורה של שלום ושלווה ואלכוהול לכל. והקו הקצר שבין היקב של יורם כהן והמבשלה של נדים חורי, כמו הקו העקלקל שבין גוונא למקום שבו ניצח דוד את גוליית, מצוירים במפות לא ביין אלא בדם.

אנחנו לא אנשים שמסתירים דעות פוליטיות מאחורי אחוות אחים מזויפת; חלק מאיתנו מתפרנס מלהטיח אותן באחרים, חדות ככל האפשר. אבל ברדתנו לעבר אורות השפלה, כשכרסינו מלאות ושלפוחיותינו זועקות חמאס, אנחנו יכולים לסכם את היום ההזוי והערפילי הזה במחשבה אחת, מעורפלת לכשעצמה: אם לא תיתנו צ'אנס לשלום, לפחות תנו צ'אנס לבקבוק. שום דבר אחר לא עבד עד היום באזור הזה.