כל ההתחלות: בין פשרה לברירה
כשאתה יודע טוב מאוד מה אתה רוצה, אתה כבר לא מתלבט. אתה מזמין את הסחורה עם הובלה הביתה, או שולח אותה לדרכה. ככה או ככה, זה עניין של מלאי. מצד שני, כשאתה מתפשר על הכל, זה ייגמר בבכי. אז נשאר כל התחום שבאמצע
מצד אחד יש ברירה:
כשאתה* יודע טוב מאוד מה אתה רוצה, אתה כבר לא מתלבט. לדוגמה, כשאתה הולך לקנות טלוויזיה חדשה, אתה כבר לא מתלבט אם אתה רוצה LCD או פלזמה, 32 או 27 אינץ', שארפ, סוני או טלוויזיה ישראלית מזויפת. אתה ניגש לחנות עם מספר דגם ומזמין את הסחורה עם הובלה עד הבית.
אותו דבר בחיפוש אחרי בחורה. כשאתה יושב ומדבר איתה, מבין עם מי יש לך עסק, אתה מזמין את הסחורה עם הובלה הביתה, או שולח אותה לדרכה. ככה או ככה, זה עניין של מלאי. כבר בדייט הראשון, כשאתה מגלה שהיא לא אוהבת את סוג המוזיקה שאתה אוהב או שאתם לא אוהבים את אותו הפרי, אתה כבר לא מתלבט. אתה פשוט פוסל, אומר שלום יפה וממשיך בחיפושיך הבלתי נגמרים. מחפש את הזיק של האהבה במבט ראשון, אותו זרם קטן של שינוי הורמונלי שמרגישים בחלק הימני-אחורי של המוח שגורם לך לחשוב שהפעם זאת היא.
בסופו של יום עוברות לידך בחורות נהדרות אין סוף, שאת כולן פסלת על הסף רק מפני שאחד המשתנים לא התאים לנוסחה שהצבת לחיים שלך. מתי יירד לך סוף סוף האסימון ותשב ותבכה על כל מה שהפסדת?
מצד שני יש פשרה:
אתה הולך לדייט הראשון, מגלה את כל הדברים ההפוכים ממך, שהיא לא קוראת ספרים, היא לא מדברת אנגלית, היא לא אוהבת סרטי איכות, היא לא ממש בוגרת בנפשה והיא מכורה לטלנובלות. אתה בכל זאת ממשיך לדייט השני והשלישי. אתה מוצף בשתי מחשבות. האחת, הזניחה, זה שאתה יודע שהבחורה הזאת זמנית כי היא פשוט לא מתאימה לך. השנייה, החשובה, שהבחורה פשוט עושה לך טוב וכיף לך להיות איתה. למרות כל החסרונות שבה, אתה מחליט להיאחז בזיק התקווה שכנראה זאת אהבה שצריך להתרגל אליה. טיפה נישוקים, טיפה צרפתית, טיפת זרע, ובמקרה הטוב יש לך זוגה חדשה.
בגלל שעברת מקיצון אחד של פסילה המונית לקיצון אחר של פשרה בלתי אמצעית, אתה מוצא את עצמך במערכת יחסים שלא לך. יום אחד אתה תופס את הראש ולא מבין איך נקלעת לסיטואציה הזאת, לוקח בזעם את מברשת השיניים שלך, יוצא בתסכול אדיר ונזהר שלא להסתכל אחורה לבל תהפוך לנציב מלח.
כמו כל דבר בחיים, ברגע שעברת מקיצון לקיצון, אתה מחפש ומוצא את האיזון שבדברים. אז מה בין הפשרה לברירה?
תחילת הדרך היא, כמובן, הסתכלות פנימה: אילו דברים אתה מסוגל ללמוד לאהוב ועם אילו דברים אתה לא תסתדר לעולם. המשך הדרך הוא לפי הגורמים הבאים, שאפשר לזהות אותם כבר בפגישה הראשונה:
שפה
אין מה לעשות, שני אנשים צריכים לדבר את אותה השפה. אני לא מתכוון ששניהם צריכים לדבר עברית שוטפת ולכן אי אפשר לצאת עם עולים חדשים. אני מדבר על הבנה בין שני אנשים. אם אתה מדבר במילים גדולות, אתה צריך מישהי שתבין את המילים האלה בלי להסתובב עם מילון כיס. אם אתה תוך כדי העברית אוהב להשחיל מילים באינגליש, כמו שרבים וטובים עושים היום, אז צריך שהיא גם תשלוט קצת באנגלוסקסית מדוברת. בנוסף, קצב ההבנה שלה צריך להתאים לקצב הדיבור שלך. אם כל משפט שני תצטרך לעצור ולהסביר את עצמך, אתה לא תסיים אפילו לא סיפור אחד, היא גם לא תצחק מהסיפורים, וגם בסוף תשתגע.
תרבות
מדובר בעיקר בשילוש הקדוש - מוזיקה, סרטים וספרים - ובאהבה אליהם. הרבה אנשים מוצאים זה את זה בזכות החפיפה התרבותית. למשל, כשהם אוהבים את אותם הסרטים ויכולים לדבר עליהם שעות על גבי שעות. כשהם אוהבים את אותן קומדיות מטורפות בטלוויזיה ומתחילים בשיחות "אתה זוכר את הפרק ש...", כשבדרך כלל הכוונה היא ל"חברים" או ל"סיינפלד". מוזיקה - לאלו שאוהבים אותה בעמקי נשמתם, אין משהו שתורם לחיבור עמוק יותר מזה. אפשר לדבר על להקות שמכירים במשך ימים, ואין כמו המשפט הנהדר "רוצה לבוא אלי לשמוע כמה תקליטים?". קצת קלאסיקה לא מזיקה.
סימנים של חוסר אהבה לשילוש הקדוש:
שאלה: "איזה מוזיקה את אוהבת?" תשובה: "MTV, גלגל"צ, הכל הולך"
שאלה: "איזה ספרים את קוראת?" תשובה: "לאשה, בלייזר, פנאי פלוס, לא קוראת ספרים"
שאלה: "מה את אוהבת לראות בטלוויזיה?" תשובה: "ערוץ 2, דודו טופז"
כל שאלה אחרת, תשובה: "לא יודעת".
קליק
כתבתי חצי מילה בהתחלה על הדגדוג הזה שבחצי האחורי-ימני של המוח, שהרבה אנשים רוצים להרגיש אותו בהיכרות ראשונה. האם הוא חיוני או לא?
גישה אחת, הדוגלת באהבה ממבט ראשון, מחייבת את ההרגשה הזאת כבר על ההתחלה. גישה אחרת, דוגלת בהתאהבות איטית. ההתאהבות תגיע בהמשך הדרך, כי רק שם מגלים את האדם באמת.
אני מאמין שהתשובה באמצע. הדגדוג הזה מגיע כששני האנשים אמיתיים אחד עם השני. בדרך כלל, כשאתה יוצא לפגישה ראשונה, אתה לא מביא את כל עצמך. אתה חושב שתצליח להרשים אם תהיה קצת פחות עצמך ולא תתנהג מוזר כמו ביומיום. זה נכון לשני הכיוונים, גם היא לא באה כעצמה אלא כמישהי שמתחבאת בתוך עצמה כדי שהאחר יחבב אותה.
אלו שמרגישים את הדגדוג ישר על ההתחלה כנראה פשוט מצאו את האחד בתוך השני, בלי שאף אחד מהם החביא את האישיות שלו בפגישה הראשונה, ולכן לא היה צורך לחפור כדי למצוא אותה. הרבה אחרים, שמגיעים לחוצים לפגישות ראשונות, פשוט לא נותנים לאישיות שלהם לפרוץ החוצה ולכן גם לא מרגישים את זה ישר על ההתחלה, אלא רק אחרי שהשניים נפתחים האחד לשני לאחר פגישות מספר.
לכן, אין הכרח ממשי להרגיש את זה ישר על ההתחלה. מצד שני, אם אחרי זמן מה, כל אחד בזמנו שלו, עדיין לא מרגישים את זה - זה כנראה לא זה.
גיל
רוב האנשים מחפשים בני זוג הגדולים או קטנים בהם בשנתיים-שלוש, ולמרות זאת יש הרבה זוגות עם הפרש גילים גדול בהרבה. למה? כי זה לא הגיל - זה התרגיל! לא צריכים להיות באותו הגיל, צריך להיות באותו הראש ובאותו שלב בחיים. למשל, אנשים בצבא, או באותה עבודה, או סטודנטים, שטווח הגילים שלהם רחב הרבה יותר. לשני אנשים שנמצאים באותה סיטואציה בחיים יש יותר על מה לדבר, והדרך להבין את החיים של השני קלה בהרבה. אז בהחלט לא לפסול אף אחד בגלל הגיל.
מראה ומשיכה
לצערי, על השאלה אם משיכה חיונית התשובה היא חיובית. לא יעזור בית דין, פילוסופים ופמיניסטיות - חייבת להיות משיכה כלשהי בין השניים. אבל זה לא בדיוק מה שאתם חושבים. אנחנו, בני האדם, אנשים מגעילים. כשאנחנו מחפשים בני זוג, רגע לפני שאנחנו לומדים להכיר אותם, אנחנו בוחנים אותם מלמעלה למטה. כשאנחנו מסתכלים אנחנו קולטים שני דברים: מראה פיזי, כל אדם וטעמו שלו, ומראה נפשי, שוב - איש איש וטעמו. חייבים להימשך לפחות קצת לכל אחד מהם. למראה הפיזי, כי אנחנו בכל זאת סוג של חיה, ולמראה הנפשי - כי קשר אמיתי בנוי גם על זה. בלי משיכה פיזית - לא תרצה להתרבות בבוא היום. בלי משיכה נפשית - הקשר לא יחזיק מעמד אפילו לא לזמן קצר.כל אלה, ואני מקווה שאין עוד, הם מה שבין הפשרה לברירה. מה שיעזור לנו להחליט אם בפגישה ראשונה, מקסימום שנייה, יש מה לחפש - ואיפה. מה בא בחשבון ומה לא. אני מקווה שמעכשיו, נפסול קצת פחות אנשים מצד אחד, ומצד שני נסנן את אלה שלא באמת מתאימים לנו.
וגם עכשיו, אחרי כל זה, אני עדיין לא מוצא.
* הנ"ל מתאים לבני שני המינים.
האימייל של א.ב.
