"כשאתה קשוב לצורכי הקהילה בשטח וחושב ביחד עם אנשים למה הם זקוקים, אפשר לפתח עוד ועוד רעיונות יצירתיים", אומרת אמל אל'סנע, מנהלת המרכז היהודי-ערבי "אג'יק" שבחצי
העשור האחרון מפעיל תוכניות העצמה כלכלית לנשים וגברים בקהילות הערביות-בדואיות בנגב. מתבקש ומובן מאליו ככל שיהיה, ההסבר של אל'סנע טומן בחובו סדרת יוזמות מקוריות - המתחשבות במנהגים המסורתיים ובמרקם החיים השבטי: קורס תקליטניות, הכשרת טכנאיות לתיקון מכשירי חשמל, סדנת צילום אירועים, השקת חברת קייטרינג - ואפילו הפיכת גידול עדרי כבשים לעסק רווחי.
"ההעצמה הכלכלית מציגה מודלים שיכולים לספק לנשים הזדמנות להיות חלק מהכוח הכלכלי של המשפחה ושל החברה", ממשיכה אל'סנע. "החברה הבדואית מדורגת בתחתית הסולם מבחינת הזדמנויות תעסוקה, כיוון שהמדינה מזניחה אותו ובגלל שמקומות העבודה הקיימים לא נגישים פיזית. אישה מתל-שבע לא יכולה
| נא להכיר |
|
| מובטלים? יש לכם ידיד / אורלי פופר |
|
תחת הכותרת "מדברים עבודה", עמותת "ידיד" מפעילה תוכניות תעסוקה שאת משתתפיהן מלווים חונכים-מתנדבים עד למציאת עבודה. "לי הם הצליחו לתת כלים, ולדעתי כדאי לאחרים להיעזר באפשרות הזו", מעידה בוגרת הפרויקט הנערך במרכזי הזכויות של הארגון. תנועת העבודה 2007 - כתבה רביעית בסדרה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
להגיע ללקייה לא רק בשל היעדר תחבורה ציבורית באזורים הללו, אלא גם מכיוון שחסרה נגישות תרבותית. לרוב, המפעלים לא מתאימים לתעסוקת נשים עליהן עדיין נאסר לצאת מיישוב מגוריהן".
הפיתרון שפותח ב"אגיק", הפועל בשיתוף "מכון הנגב" ומשרד התמ"ת, מושתת על ההבנה לפיה אי אפשר להוציא נשים ממעגל אבטלה מבלי שיעברו תהליך העצמה. "הרבה פעמים באוכלוסיות מוחלשות נשמעות אמירות כמו 'אני לא אוכל להתקבל' או 'אני לא אוכל להגיע'. אלו תהליכים נפשיים שמונעים מאנשים יציאה לעבודה. בתהליך ההעצמה נותנים לאדם להאמין בעצמו, ליצור חזון ולהגשים אותו".
"מתחילות להאמין בעצמן". נשים בדואיות רוקמות (צילום: דפנה טלמון)
נושא ראשי תיבות שפירושם בערבית "אני בא לקראתך", הוקם "אג'יק" בשנת 2001 בידי "מכון הנגב לאסטרטגיות של שלום ופיתוח". "זהו מרכז יהודי-ערבי משותף שפועל מתוך היענות לצרכים כפי שהם נתפסים על-ידי הקהילה, ומתמקד בהשגת שוויון בכל שטחי החיים ובפעילות להעצמה כלכלית חברתית ופוליטית של הבדואים", מוסיפה אל'סנע. "כך למשל, לאחר שמיפינו את הצרכים בשטח הגענו למסקנה שעידוד הקמת עסקים קטנים יכול להתאים לאוכלוסייה הבדואית. עסק קטן אפשר להפעיל מהבית, כך שהאישה לא צריכה לצאת ממנו, ובנוסף הביורוקרטיה הישראלית מקלה יותר בעניין. כדי להקים עסק כזה די בהכשרה קצרת מועד ואין צורך בתקציב גדול כדי להפוך אותו למצליח, וזה מתאים לאוכלוסיה מוחלשת שבה רוצים לראות הצלחה במהירות. חווית ההצלחה באוכלוסיות כאלה כמעט לא קיימת, ורק כששמים אנשים על המסלול הם מתחילים להאמין בעצמם".
כ-70 נשים וגברים השתלבו עד עתה בפרויקטים של "אג'יק", בהם קורס הדרכת מדריכי ספורט, סדנת עיצוב שיער לאירועים וקורס ייצור ועיצוב תכשיטים מסורתיים. אל'סנע גאה במיוחד כשהיא מספרת על הקמת קייטרינג המספק מזון לתלמידי בתי הספר, בו חברות כ-20 אימהות חד-הוריות מהיישובים חורה ורהט. "כשמפעל ההזנה התחיל לפעול אצלנו המצב הזמין הקמת עסק כזה", היא משחזרת. "הנשים למדו לבשל בסדר הגודל הנדרש, אבל גם לנהל עסק ולהתמודד עם כדאיות
| עזרת נשים |
|
| דור המדבר: מרכז הרקמה של נשות לקייה / טלי חרותי-סובר |
|
תחת השם "רקמת המדבר", פועל ביישוב הבדואי לקייה קולקטיב נשים היוצרות בעבודת יד רקמות מסורתיות שהופכות למוצרים יפהפיים. המטרה, מסבירות היוזמות, היא להעצים את הנשים שמעמדן הורע לאחר המעבר ליישובי קבע. "הבנו שאנחנו חייבות לפעול בקהילה - ולאפשר לנשים להתפרנס בעצמן", הן אומרות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
כלכלית. בהמשך הן קיבלו הלוואה, בנו תוכנית עסקית ואז הקימו את הקייטרינג שמספק 3,000 מנות מדי יום לבתי ספר בסביבה. על-פי התכנון, השותפות יהפכו לבעלות החברה תוך שלוש שנים".
"באותו אופן פיתחנו את פרויקט הצילום שלנו", ממשיכה אל'סנע. "כשהחלטנו לא לבכות יותר על כך שאין צלמת באוהל הנשים בחתונה". בקורס צילום וידאו וסטילס השתתפו 26 נשים, שהקימו עסקים עצמאיים המתמחים במתן שירותי צילום באירועים משפחתיים וקהילתיים. אל'סנע מוסיפה כי בקרוב צפויים להיפתח כ-340 עסקים קטנים נוספים, מחציתם של נשים ומחציתם של גברים, "כדי לבנות איזון נכון בקהילה". מה למשל? פרויקט שבמסגרתו יוכשרו נשים לתקן מכשירים חשמליים. "אישה בדואית לא יכולה להזמין טכנאי מכונות כביסה לדוגמה, אם היא נמצאת לבדה בבית ואם אין עוד גבר בנוכחותה. הנשים שנכשיר יעבדו בציר רהט, בציר ערד ובציר דימונה".
סואד אבו-שהאב מרהט (30), נשואה ואם לשלושה שהשתתפה בקורס התקליטנות של "אג'יק", משמשת כיום כרכזת שטח של הארגון ומפעילה עסק פרטי משלה. "בדרום ובנגב יש צורך בתקליטניות כי אין אפשרות להכניס גברים לאוהלי החגיגות של הנשים. אם פעם הסתפקו בנגינה על דרבוקה, היום כולם רוצים תקליטנית מקצועית שתלווה את החאפלות ואת החתונה עצמה שנמשכים כשבוע", היא מעידה. "בקורס למדנו איך להפעיל עמדת די.ג'יי ואיך לעבוד בחתונה. חלק מאיתנו קיבלו הלוואות לרכישת הציוד אבל למזלי היה לי כסף, כיוון שלפני כן עבדתי במרכז יום לקשיש ברהט".
אבו-שהאב מספרת שהתלהבה כשגילתה את קיומו של הקורס. "זה לא היה קיים בכלל בנגב, ומהרגע ששמעתי על זה התרשמתי מידית. את העסק שלי הקמתי בתקופת החתונות והעיתוי עזר לי להצליח. סיפרתי לאנשים שאני תקליטנית וזה מה שהוביל לטלפונים שהזמינו אותי לאירועים. בהתחלה רצו שאעבוד בחינם אבל התעקשתי שלא. אני לא יכולה לשכוח את הארוע הראשון שלי", היא נזכרת. "זו
היתה משפחה מפונקת יותר מדי ואני הייתי מבולבלת ומאוד נרגשת, אבל למרות הכל הצלחתי וזה עזר לי לא לפחד. זה היה מבחן עבורי, וכשיצאתי משם וקיבלתי מחמאות התחיל הפרסום מפה לאוזן".
אך למרות העידוד והתמיכה שאבו-שהאב מקבלת מבעלה ומסביבתה, בתוספת תגובות חיוביות לעיסוקה החדש, הקריירה שלה איננה נטולת קשיים. "אמנם מרוויחים הרבה כסף אבל זה קשה. אני יוצאת מהבית בשעות הערב המוקדמות וחוזרת לפנות בוקר, כך שצריך למצוא סידור לילדים בשעות האלה. הקשיים הללו גורמים לי לשקול אם להמשיך".
ומה הלאה? אל'סנע שופעת רעיונות מקוריים שיסייעו בכלכלת החברה הבדואית. "בקרוב, למשל, נערוך בשיתוף עם המכון הוולקני קורס למגדלי צאן מסורתיים בו הם ילמדו כיצד למנף את גידול העדר. למרות שכיום אין די שטחי מרעה בנגב אנשים ממשיכים לגדל כבשים ליד הבית, מה שהופך לעול כלכלי. הם נדרשים לרכוש מזון עבור הכבשים, ולעתים אף לוקחים הלוואות כדי לכסות את עלויות גידול העדר", היא מתארת. "אחד הפיתרונות לבעיה טמון בעובדה שכבשה יכולה להמליט פעמיים-שלוש בשנה, ומכאן יכול לצמוח רווח. כך, באמצעות גידול צאן בצורה מודרנית, אפשר להפוך את העול הכלכלי למקור פרנסה".
