שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    יש מקום לחג האדום?
    ב-1 במאי השנה, מול מבול של שביתות, עמותות ומאבקים - ברור שהעובדים השכירים ברובם מתרוששים וזקוקים בדחיפות להתארגנות שתגן עליהם. אך האם האלטרנטיבה היא דווקא אותה אידיאולוגיה רצופת כישלונות, שהולידה אלימות ממסדית ולא סיפקה את הסחורה?
    תמר גוז'נסקי שאול רוזנפלד 

    תמר גוז'נסקי
    ב-1 במאי 2007 מלמדות שביתת הסטודנטים, הנמשכת כבר כשלושה שבועות, והשביתה לסירוגין של המורים העל-יסודיים, הנמשכת כבר כחודשיים, כי גם כאשר הממשלה והתקשורת משננות ש"הכל בסדר" ו"יש צמיחה מהירה" - מתעוררות קבוצות חברתיות ומתגייסות למערכה להגנה על זכויותיהן. במקרה של הסטודנטים, הנאבקים מאבק צודק מאין כמוהו להפחתת שכר הלימוד ולהצלת ההשכלה הגבוהה מהפרטה, לממשלה הייתה תשובה מעמדית ברורה: שוטרי יס"מ ומג"ב שוסו להכות בהם ללא רחמים.

     

    המאבקים של העובדים, של המורים, הסטודנטים, של תושבי הצפון, של הנשים, הם התשובה המתבקשת נוכח השינויים שחלו בשני העשורים האחרונים:

     

    • השתלבות מלאה של הממסד הכלכלי והפוליטי של ישראל בגלובליזציה של התאגידים, ואימוץ נלהב של המדיניות הניאו-ליברלית מרחיבת הפערים.
    • ריכוז מואץ של ההון והתחזקות חסרת תקדים של קבוצות ההון (המקומי והזר) השולטות בכלכלה הישראלית (18 המשפחות).
    • הפרטה לתועלת ההון של מרבית החברות הממשלתיות ורבים מהשירותים הממשלתיים.
    • מעמד שכירים, שגדל מספרית הודות להצטרפותם לכוח העבודה של נשים, של עובדים בשירות הבנקים וחברות הביטוח וגם בהיי-טק, וגידול מהיר במועסקים בעבודות זמניות וחלקיות.
    • גידול מהיר במספרם של העניים, לרבות של עובדים עניים. שיא עולמי במספר הילדים העניים (37% מהילדים בישראל) ושל העניים בקרב הנשים ובקרב האוכלוסיה הערבית.
    • צמצום הקצבאות של ביטוח לאומי, קיצוץ בשכר במגזר הציבורי והפקעת קרנות הפנסיה מידי ההסתדרות והעברתן לחברות הביטוח. כל הצעדים האלה בוצעו באמצעות חקיקה שאישר הרוב בכנסת.

     

    וכך, ב-1 במאי השנה, ברור שהעובדים השכירים ברובם, יהודים וערבים, מתרוששים וזקוקים בדחיפות להתארגנות שתוכל ולהגן עליהם. בו-בזמן ברור שהמדיניות של הפרטה ושל מעבר מעבודה מאורגנת לחוזים אישיים ולחברות כוח-אדם צמצמה את מיספר העובדים בישראל, המאורגנים באיגודים המקצועיים. בבחירות הקרובות להסתדרות (15 במאי), ישנה זכות בחירה רק לרבע מהשכירים.

     

    המדיניות הניאו-ליברלית, הכירסום ברשתות ההגנה החברתית, ההפרטה של השירותים הציבוריים, היחלשות ההסתדרות ומפלגות הממסד - כל אלה נוצלו להצמחתן של רבבות עמותות, לרבות כאלו העוסקות בנושאים חברתיים וסביבתיים. ה"עמותיזציה" של הארגונים החברתיים, שרובם ככולם נתמכים בידי קרנות של תאגידים ובעלי הון, הניבה גם תפישה אידיאולוגית המכונה "החברה האזרחית", אשר מתארת קיום בהרמוניה של המעסיקים ושל העובדים, שכולם מתנדבים לארגונים החברתיים.

     

    צמיחת העמותות גם סייעה לטשטוש ההבדלים בין מפלגות הממסד, המדברות על צדק חברתי אך מרחיבות פערים, וגם העניקה הכשר לתופעות כמו גאידמק, הזומם להשתלט גם על הלוגו של "צדק חברתי". ה"עמותיזציה" גם דחקה לשוליים ויכוחים רעיוניים חשובים, כמו הוויכוח המהותי, שלא איבד את האקטואליות שלו, לגבי האפשרות לכונן משטר סוציאליסטי: משטר חברתי ללא ניצול, דיכוי ואפליה - ועם שוויון והגנה מירבית על זכויות האדם.

     

    במקום לשאוף לחברה צודקת, שאין בה ניצול אדם (לרבות אשה) בידי אדם, חולמים עכשיו על רכישת מותגים. התאגידים מטפחים את תרבות הצריכה באמצעות פרסום מסחרי תוקפני, אשר גורם לשקיעת העובדים והצעירים בחובות. הגלובליזציה היא גם תרבותית: היא מאפשרת לרבים לראות (בטלוויזיה) כיצד נראים "החיים הטובים". אך בצד השני, היא גם מרחיקה יותר ויותר את הסיכוי של רוב האנשים להגיע לאותם "חיים טובים".

     

    התהליך המואץ של המיסחור מעוות את התודעה של העובדים, אשר עדים לתהליך של צבירת העושר בידי מעטים ושל התרוששות הרבים, אך את סיבותיו אינם רואים. הבורסה, המוצגת כמרכז העולם הכלכלי, מופיעה ככוח עליון, ולא ככלי המשרת את התאגידים הגדולים ברדיפתם אחר צבירת הון והכנסות.

     

    כתוצאה מהשפעות אלו, מעמיקה הסתירה בין התחזקות כוחם האובייקטיבי של העובדים השכירים (מספרם, משקלם במשק ובחברה), לבין היחלשות תודעתם המעמדית, הבנתם את יחסי הכוח החברתיים. בעוד שבעבר קבוצות עובדים בענפים מרכזיים (כמו שהיו ענפי המתכת והכימיה) היו גם המאורגנים ביותר באיגודים מקצועיים, ולכן מילאו תפקיד מוביל במאבקים מעמדיים, כיום העובדים בהיי-טק, בתקשורת ובפיננסים - רובם ככולם אינם מאורגנים, ורבים מהם אינם תופשים עצמם כנמנים עם מעמד חברתי של עובדים. הם רואים עצמם כחלק מ"שכבות הביניים" המבוססות, שכל עוד הן עובדות ומשתכרות - טוב להן בקפיטליזם. כך התפתחה סתירה בין מעמדם הפוטנציאלי של העובדים בענפי ההיי-טק לבין מעורבותם בפועל במערכות המעמדיות והחברתיות.

     

    הפרסומים התכופים בנושאים כמו קשרי הון ושלטון, שחיתויות בצמרת, העושר שנצבר בידי קומץ המשפחות העשירות, גידול העוני - מפיצים את המידע, שלכאורה אמור
    לגרום לעובדים, לרוב הציבור, לכעוס ואפילו להתקומם. אך מידע אינו יידע, וגם מי ששמע בטלוויזיה כי מיליארדר נתן הנחה לראש הממשלה ברכישת בית מפואר, או מימן עמותות וחברות של שר - עדיין מתקשה להסיק מכך מסקנות כלליות לגבי השיטה, לגבי המשטר הקפיטליסטי בכללותו. דווקא בעידן הטלוויזיה הרב-ערוצית והאינטרנט, מתרחבות התופעות של בורות-מבוססת-מידע ושל תגובות וירטואליות (שיגור SMS) כתחליף לפעולות מחאה רבות משתתפים במרחב הציבורי.

     

    הסטודנטים, המורים וקבוצות עובדים אחרות, המתגייסים למאבקים, יוכלו לשנות את החברה אם ילמדו כיצד פועל משטר הניצול החברתי ויאמצו לעצמם השקפות שמאליות ותפישות חברתיות רדיקליות. כאשר זה יקרה, האי-שקט יהפוך לסערה חברתית של ממש. מיליארדרים, ראשי תאגידים, ספסרי בורסה וכל הפוליטיקאים המשרתים אותם: ראו, הוזהרתם.

     

    חזור למעלה
    שאול רוזנפלד
    מאז ומעולם מצאה לה כמעט כל אידיאולוגיה, שיוחצנה כדבעי, יותר מקורט של חסידים, מבני המעלה כמו מדלת העם, אף אם ניכרה בה בעיקר הבְּטֵלוּת כבר ביום יציאתה לשווקים. האידיאולוגיות הקומוניסטית והסוציאליסטית אינן יוצאות מכלל זה, וביום חגן השנה, כבשנים עברו, שבים נוטרי שמן הטוב להאציל על הבריות מהבלות רעיונותיהן, גם אם הדבר נעשה לרוב מבלי לקרוא לילד האידיאולוגי בשמו. דגלים אדומים, חולצות כחולות, קומוניסטים וסוציאליסטים, אנטי-גלובליסטים ופרו-אנרכיסטים, ניאו-מרקסיסטים וצ'ה-גווריסטים, ותמר גוז'נסקי אחת נמצאים בחוצות נצרת ותל-אביב כנראה גם הפעם. עבדים ומזי הרעב, כמו אחדות פרולטרית כלל-עולמית, לא נראה שם גם השנה, מה שלא מונע מבאי ההתקהלות לקום ולהתנער (ולא בדיוק כעם חלכה) ולשיר בגרון ניחר את המנון האינטרנציונל על מילותיו האלמותיות, ובכללן את אלו שהמציאות העיקשת סירבה ומסרבת לממש.

     

    ה-1 במאי, שנחוג כבר אצל העמים הקלטיים וברומי, מצוין מאז 1890 כחג הפועלים הבינלאומי. כשנקבע היום בידי הפדרציה האמריקנית של הפועלים ובידי האינטרנציונל השני, הוא נועד בעיקר להנציח את זכר ההרוגים בהפגנות בשיקגו ב-1886, ולבטא את הסולידריות עם הדרישה ליום עבודה בן שמונה שעות. התכליות החשובות הללו נהפכו ברבות הימים לסרח שולי לרעיונות העוועים שעיצבו את המחשבה הקומוניסטית. והמועד, שאמנם צוין גם ברבות ממדינות המערב, זוהה בייחוד עם המדינות הקומוניסטיות לשעבר, ובחלקן אף הפך לחג הלאומי החשוב ביותר.

     

    למעשה, עד שלהי ימיה של "ממלכת הפרולטרים הסובייטית" ראו בה רבים במערב את החלופה ההומנית ל"קפיטליזם החזירי" האמריקני, ומצעדי ה-1 במאי שפעו סיסמאות טרוצקיסטיות ורטוריקה מרקסיסטית. אלא שמאז נפל על חלק מהצועדים מורא ההזדהות עם השם המפורש "קומוניזם", ובעיקר עם אימא רוסיה, מנוחתה עדן. בצוק עתותיה של הסחורה הקומוניסטית העבשה, תפסו את מקומה הפומבי "דחלילים-שיש-לכלות" בדמות בעלי ההון "העושקים", ההפרטה "המשביעה עוד את השבעים", חברות כוח-האדם "הנוגשות", התאגידים הגדולים "החומסים", ולא פחות חשוב - "הכיבוש המשחית".

     

    הטקטיקה נטולת היושרה של רבים מפוקדי הצעדות הללו, של לשמור על סגור לבם המרקסיסטי ולאצור בקרבם את אמונתם הקומוניסטית האמיתית, מיטיבה כנראה למכור לבריות מוצר שאין תוכו כברו. חלק מהצועדים ער ודאי לעובדה, שמבחינתם של מזדהים פוטנציאליים רבים - קומוניזם אינו פחות מסמרטוט אדום. לפיכך, בעבור אלה מהם המקדשים בכל מחיר את המטרה, גם הולכת הכחש הזו של לדבר סרה ב"מעללי הקפיטליזם" אך מבלי לעטות על עצמם את הכסות הקומוניסטית היא אופציה טובה דיה במלחמה על השתתת "האידיאה הנשגבת". הרי "הווטרנים" שבהם עשו זאת באדיקות מעוררת פלצות כשנדרשו ללמד סנגוריה על שלל עוללותיה של ברית-המועצות לשעבר.

     

    ואולי דווקא ההסתפקות בלהג על חברה צודקת ומניעת עוני ופערים חברתיים מזה, ועל עוולות הקפיטליזם "שהביאונו עד הלום" מזה, אך חלילה מבלי להתייצב קוממיות ולחשוף את "כרטיס המפלגה" האמיתי - מעידות כאלף עדים על מצוקתם האידיאולוגית של הצועדים בסך. עקה ממין זה מביאה, למשל, רבים מהם דווקא לנפנף בדוגמה הסקנדינבית, כמודל שצלח לדידם, כל אימת שמוטחת בפניהם האמת העירומה על כישלון הקומוניזם בכל אשר הלך ונוסה. ועל שום מה נדרשים המאמינים הללו דווקא למודל אחר משלהם כדי להביא "ראיה מוכחת להצלחה"? הידרשות זו נובעת מהטעם הפשוט שלמודל הקומוניסטי אין ולו ראיה מוכחת אחת להצלחה, על אף ששרר בלא מעט מקומות ולא לפרקי זמן בטלים.

     

    למעשה, אין לאורך ההיסטוריה אידיאולוגיה חברתית כה רצופת כישלונות אמפיריים מהדהדים כמו הקומוניזם. אלא שבצד "הישגים" אלה הטיבו המשטרים הללו להנפיק לבני עמם את מיטב הזוועות שידע האדם, ולא מבלי שליוו את מעשי ידיהם באפולוגטיקה-משכנעת-פתאים וב"שגרירי רצון טוב" במערב, שחלקם זכו מפי לנין לכינוי "אידיוטים מועילים". ובצד פולחני האישיות, מנגנוני הדיכוי וההלשנה והגולאגים למכביר, אחראים המשטרים הקומוניסטיים ליותר משני-שלישים מקורבנות רצח העם במאה ה-20. ולא הייתה זו רק ידו של סטאלין במעל הרציחות: קודמו לנין, חביבם של קומוניסטים רבים בעולם עד היום, חיסל באמצעות מנגנון הצ'קה שהקים יותר משני מיליון מבני עמו.

     

    אלא שגם אם המרקסיזם התיאורטי אינו אחראי לזוועות הללו, ההתכחשות המוחלטת לאחריותו לחורבן הכלכלי והחברתי שהותירו המשטרים שאימצו את דרכו - מלמדת עד כמה קרואי הצעדה ושותפיהם לדרך הפנימו את תרבות הבדיה שהייתה כה חביבה על המשטרים הללו. הרי מה טבעי יותר מאשר לשרך דרכם בעקבות החבר לנין, שקבע כי "האמת היא ערך בורגני"?

     

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "יש מקום לחג האדום?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים