ספר זה לא תירוץ להתחיל איתי. או שכן?
מה מעורר אצל הבריות רצון עז ובלתי מוסבר לפצוח בשיחה סתמית עם בחורה היושבת בבית קפה וקוראת להנאתה ספר? מצד שני, לפעמים יש גם הפתעות. הגיג לפתיחת שבוע הספר
החלטתי לקחת את ספרי היקר לטיול. ומשידעתי כי סוף הקשר בינינו קרב בצעדי ענק מאיימים, גמרתי אומר בליבי, כמיטב המסורת התל-אביבית, להציג בפניו את עולם בית הקפה הקבוע שלי. וכך היה, עם רדת החמה, צעדנו אני וספרי היקר לעבר הקפוצ'ינו הנכסף.
המזל, שלא כהרגלו, היה לטובתי. המקום האהוב עלי היה פנוי, לא היו יותר מדי אנשים, והמלצרית החייכנית קיבלה את פני ב"שלום" מוכר ומרגיע. היה יום קיץ בהיר במיוחד, רוח רעננה נשבה באותה שעת ערב קלה והיוותה ניגוד מתוק לחום שהתפשט בגופי עם כל לגימה מהקפה. התפאורה המושלמת לקריאת ספר נהדר.
אבקש לסטות כדי להעלות שאלה המעסיקה אותי זה זמן מה: אינני יודעת מה מעורר אצל הבריות רצון עז ובלתי מוסבר לפצוח בשיחה עם בחורה הקוראת להנאתה ספר. ומה מוביל את אותם חסרי נימוס לפעול על פי מחשבתם האווילית ולהפריע לאותה בחורה בשיחות סתמיות, על נפלאות מזג האוויר, על דרכיו המסתוריות של שעון היד, על תל-אביב בערב, ועוד כהנה וכהנה, כאשר ברור כי אינה חפצה בהפרעה כלשהי.
למרות התרבות העירונית, אין זה הגיוני להסיק כי מטרתה היחידה של אותה בחורה היא לפתות את אותם הבריות להעלות קושיות, ומטרתו העיקרית של הספר היא לספק אמצעי שיעניק ליחידים מבולבלים תירוץ קל להתחיל בשיחה.
הסבר מקובל אחד, שהעלתה חברה לצרה, נעוץ בעובדה הפשוטה שאוכלוסיית קוראי הספרים בארץ הולכת ונכחדת. על כן, כל ספר פתוח המוחזק בידי בן אנוש מעורר סקרנות מסוימת, הדורשת פעולה מיידית הכרוכה, משום מה, בהוצאת הבלים חסרי משמעות מהפה.
אין בכוונתי כמובן להחמיא לעצמי בעקיפין, ואין זו מטרתי לרמוז בכך על יופיי המהפנט שלא ניתן לעמוד בפניו, או לחילופין לגרום לכם להבין שמתחילים איתי לפחות 15 פעמים ביום. תכליתי בזאת היא לתאר בקווים כלליים תופעה מעניינת ביותר. האם דין כל בחורה הקוראת ספר במקום ציבורי נגזר עליה מראש?
בכל אופן, בעודי שקועה בעמודיו האחרונים של ספרי האהוב, ובעוד רגשותיי מדלגים כגורי כלבלבים משולהבים בין ההתרגשות הצרופה של ההגעה לסוף הספר, לבין תחושה נוגה על שאאלץ להיפרד בקרוב מבן לווייתי שאירח לי חברה כה מספקת בזמן האחרון, התיישב לשולחני בשיא הנונשלנטיות ברנש זר. כמובן, פעלתי כפי שכל בחורה הגיונית במצבי היתה פועלת – התעלמתי ממנו. לא תכננתי שבחור חצוף שכזה יהרוס לי את סוף הספר, ולכן המשכתי בקריאתי כלא היה.
בלי להוציא הגה מפיו, ישב הברנש וחיכה. לצערי, מספר העמודים שנותרו לי לסוף הספר היה מועט ביותר, ולכן לא עבר זמן רב עד שסיימתי לקרוא. משסגרתי את ספרי בסיפוק מהול בעצב, נשמתי עמוקות להכין עצמי לקרב. הרמתי עיניי אל הזר באיטיות זועמת, וכבר תכננתי איך אשטוף אותו בשצף קצף מילולי, אעביר אותו קורס בסיסי ומזורז בנימוסין.
מולי ניצב הגבר היפה ביותר עליו נחו עיניי מימיי
אך, אבוי! מולי ניצב הגבר היפה ביותר עליו נחו עיניי מימיי. למרות שתווי פניו היו רגילים ומראהו שגרתי, סגנונו היה אלגנטי ומושך, עיניו שידרו כוח מסתורי ומבטו החודר כאילו ניקב את קרביי. ארשת פניו נותרה אדישה, אך בה בעת גם מלבבת. ישיבתו הבטוחה שידרה קור רוח מענג. היה בו משהו אצילי, מעין שוויון נפש משדל.
התבלבלתי. הכרחתי את עצמי להיזכר איך ברנש זה כמעט הצליח להרוס לי את חווית הקריאה, והתעשתתי קמעה. ניסיתי לענוד על פניי את הבעת הפנים השמורה עימי בדיוק למצבים בהם אני נאלצת להביע את חוסר שביעות רצוני. אך ייתכן שניסיוני זה כשל, שכן כל מה שהצלחתי לענוד היה חיוך נבוך.
הרגשתי איך כל הכעס בורח מגופי, ויותר גרוע – איך אני לא מנסה לרדוף אחריו ולהחזירו לחיקי. גופי כאילו התרוקן, וכל מה שהכיל היה מבטו הרך והשלו של הזר מולי. כה מובכת הרגשתי, עד שהמילים נעתקו מפי (דבר שאינו קורה לעיתים תכופות, עליי לציין).
עדיין מביט בי ולא מוציא מילה
וכך ישבנו, אני עם חיוכי העדין מרוח כאות קין על פני, והוא נינוח, ישוב זקוף מולי, מבטו מעביר לפרקים צמרמורת קלה בגווי. ועדיין מביט בי ולא מוציא מילה. לא הבנתי אם זה מבחן או קרב מוחות מתוחכם, אך ידעתי כי לא תהיה זו אני שאוציא מפי את ההגה הראשון במשחק זה.
וכך ישבנו.
פתאום הושיט את ידו ולקח את ספרי. פתח בעמוד הראשון והחל לכתוב. משסיים למלא את הדף, סגר את הספר, קם והלך.
עברו מספר דקות עד שאזרתי אומץ לקרוא את מה שכתב. פתחתי את הספר, ונדהמתי לגלות רשימה של עשרה ספרים לא מוכרים לי, ולאחריה את הכתוב להלן:
את לא יכולה להכיר אותי בלי לקרוא את הספרים שברשימה.
לפי חיוכך, אני יודע שתקראי את כולם.
לפי הספר שסיימת לקרוא, אני יודע שאני אכיר אותך.
האימייל של קארין
נא לא להרוס לי את הסוף
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
