הכבוד של הרופאים
ברגעים הנוראים של הבשורה המרה, אנו מצפים שאנשים ימחלו על כבוד מתם, ויסכימו לניוול גופתו למען הצלת חיי אדם. גם אנו יכולים למחול על כבודנו המקצועי ולהניח לרבנות להשתתף בוועדות מות המוח. תשובה ליעקב לביא
עמיתי, ד"ר לביא, מוחה בצדק על שיעור נמוך ביותר של תרומת איברים בישראל. אחד המקרים היותר מקוממים, הזכורים לי אישית, היה של חולה שהמתין חמש שנים לתרומת כליה. במחלקתי הוא אושפז עם דימום מוחי וקרובי משפחתו סרבו בתוקף לתרום איברים מגופו. אני מקווה מאוד שבמקרה אסון יראו קרובי לנכון לתרום את איברי אני. אולם ברצוני לחלוק על עמיתי בכמה נקודות חשובות.
הראשונה שבהן היא כי קביעת המוות איננה שאלה רפואית, אלא תרבותית, שכן "רגע המוות" הינו המצאה תרבותית. המוות הבילוגי הוא תהליך רב-שלבי, הנפרש לאורך כמה שעות. בעבר הלא רחוק קביעת מוות הייתה מותרת בגרמניה רק לאחר הופעתם של סימני רקב. "מות המוח" שהוא אמת המידה החוקית בישראל, הינו קריטריון שנקבע בארה"ב רק לפני כארבעים שנה. הוא מקובל במדינות רבות, וכן על-ידי הרבנות הראשית לישראל, אך לא על-ידי רבנים חרדים רבים.
הכנסת היא שקבעה בחוק כי "מות המוח" שקול למוות. חברי הכנסת היו יכולים להצביע אחרת, ובסמכותם לשנות את החוק. מדובר אפוא בעניין ציבורי-ערכי מובהק. הכנסת יכולה לקבוע מתי רשאי רופא לקבוע מוות, אך אין בסמכותה המוסרית ואין בסמכותה של הרפואה להחליט עבור האזרחים כי מותם ייקבע דווקא באופן כזה ולא אחר. מדובר בשאלה מובהקת של צנעת הפרט וערכיו בנושאים שלאורך ההיסטוריה, ובכל תרבות כמעט, קשורים למימד הדתי-פילוסופי ולא לשיקולים רפואיים "טהורים" (אם יש כאלו בכלל).
גם בקרב הרופאים ישנם כאלו שאינם מקבלים את מות המוח כמוות. זכור לי מקרה בו רופא בכיר מסר למשפחה על מות יקירהּ, שכן הוא אובחן במצב של מות המוח. המשפחה הכואבת והנבוכה פנתה לרופא בכיר בחדר הסמוך ושאלה אותו האם החולה שלהם "באמת מת". התשובה שנתנה הייתה "בערך". כל עוד אין קונצנזוס עמוק ורחב של קביעת המוות בתוך הקהילה הרפואית עצמה, מה לנו להלין על הציבור?
עניין של כבוד
ההיסטוריה הקצרה של רפואת ההשתלות ידעה כמה וכמה שערוריות הקשורות בהתנהגות לא אתית ולא חוקית בקביעתו של מות התורם, בהשפעתם של רופאים הבהולים לשתילה. אני ממליץ בחום על ספרה של מרגרט לוק Twice dead המתאר אירועים כאלה, כמו את הויכוח על מות המוח ביפן ובארה"ב. באופן אישי אני מכיר ועדה אתית במדריד שהתפטרה במחאה על התנהלותו של משתיל בכיר.
הממסד הרפואי בישראל ורופאים ישראלים רבים מעורבים (מי בעקיפין ומי פחות בעקיפין), בשתילות איברים שמקורם מנידונים למוות בסין או בסחר לא חוקי ולא מוסרי באיברים שמקורם בארצות עניות. ללא התנערות מוחלטת ונחרצת מפשעים אלו, אין לנו זכות עמידה מוסרית בנושא קביעת המוות ותרומת איברים.
איני רואה גם כל הצדקה עניינית להתנגדות עמיתי הרופאים לנוכחותו של נציג הרבנות בהליך קביעת רגע המוות (למעט מקרים בהם המשפחה מתנגדת לכך, ואז ניתן לחשוב על נציג ציבור שאינו מטעם הרבנות). היות ומדובר בהצלתם של חיי אדם, אין זה משנה כלל האם יש בכך פחיתות כבוד כלפי הרופאים, או האם הדרישה אינה מוצדקת מסבות אחרות. אדרבה, בואו ונריץ "פיילוט" ונראה – אם נוכחותו של איש דת תעלה את שיעור התרומות, מה טוב. אשרינו שמצאנו פתרון כה פשוט לבעיה כה מורכבת.
ברגעים הנוראים של הבשורה המרה, אנו מצפים שאנשים ימחלו על כבוד מתם, ויסכימו לניוול גופתו למען הצלת חיי אדם. באותם הרגעים ממש, ולשם הצלת חיים, גם אנו יכולים למחול על כבודנו המקצועי ולהניח לרבנות להשתתף בועדות מות המוח.
הכותב הוא מרצה בכיר בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב
