בית משפט לתביעות קטנות בפתח תקווה קבע, במסגרת דיון בסוגיה שטרם הוסדרה בחקיקה הישראלית, כי אדם שקבל דואר זבל בכמות גדולה מאוד, ובקש להפסיק את המשלוח אך ללא הועיל, יפוצה ב-3,000 שקלים.
הנתבעת, המתמחה לטענתה במשלוח כתבי עת אלקטרוניים, שלחה דואר זבל (ספאם) הכולל פרסומות לתיבות דואר אלקטרוני של התובע. התובע טען, כי הדבר גורם לו נזקים כספיים, הפרעות, טרדות מיותרות ואי נוחות.
לדברי התובע, הנתבעת הסתירה את זהותה, דבר המקשה לגלותה ולמנוע ממנה בצורה ברורה את משלוח הדואר האמור. עוד טען התובע, כי למרות שהנתבעת
הודיעה, כי היא הסירה את כתובתו של התובע מרשימת מקבלי הדואר האלקטרוני שלה, לא רק שהמשלוחים לא נפסקו - אלא אף הוגברו.
השופט (בדימוס) גבריאל שטרסמן מתח ביקורת על כך שדואר זבל אינו נזכר בחקיקה הישראלית, אף כי כבר הוגשו אי אלו הצעות חוק בנדון על ידי חברי כנסת בודדים. לדבריו: " אף כי התקשורת האלקטרונית היא כבר נחלת הכלל לא מעט שנים, לפלא הדבר, שעד כה לא גילה המחוקק בישראל את הצורך הדחוף לטפל בה ולהסדיר את הטעון הסדר, כדי למנוע מכשול בפני רבים".
השופט שטרסמן הביע את תקוותו, כי הכנסת תזדרז בחקיקת חקיקה בנדון, שכן מדובר בתופעה ציבורית רבת משתמשים ובמצב משפטי עמום. בית המשפט קבע, כי משלוח דואר זבל אינו מהווה עבירה על פי הדין בישראל; ואולם משלוח דואר זבל יכול שיהיה עוולה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש),
לפי חוק הגנת הפרטיות,
תשמ"א-1981 ולפי חוק המחשבים
וגם הפרת חוזה לפי חוק החוזים
(החלק הכללי), תשל"ג-1973.
נקבע, כי במקרה הנדון לא בוצעה עוולה ע"פ חוק המחשבים וכן לא מדובר ברשלנות. כן נקבע, כי הנתבעת לא פגעה בפרטיותו של התובע בניגוד לחוק הגנת הפרטיות. כדברי בית המשפט: " גם אם לא נהגה הנתבעת כיאות כלפי התובע בהמשיכה לשלוח לו דואר זבל לאחר הבטחתה שלא לעשות זאת, היא לא עשתה אף לא אחד מן המעשים המנויים בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, ועל כן לא עוולה כלפיו כל עוולה בניגוד לו".
עם זאת נקבע, כי הנתבעת הפרה חוזה בעל פה בינה לבין התובע. נפסק כי הנתבעת שלחה לתובע פרסומים בכמות גדולה מאד בדואר אלקטרוני. מן המפורסמות הוא, שכל אדם מן הישוב שבביתו נמצאת תיבת דואר, מוצא בה דואר זבל כפשוטו בכמויות מסחריות, הסותמות את התיבה ומטרידות את בעליה.
הבעיה עם משלוח דואר נייר שכזה לתיבות הדואר באופן ידני, היא שאין אל מי לפנות ואין דרך מעשית למנוע את הפצתו אלא אם עתותיו של האדם בידיו והוא יכול להרשות לעצמו להשגיח על תיבת הדואר שלו יומם ולילה ואף למעלה מכך: לסגור את הפתח אליה ולשים קץ להטרדה.
ואולם, בדואר אלקטרוני ניתן גם ניתן להאבק: ואכן כך נהג התובע, בהודיעו לשולחת – הנתבעת – לחדול מהטרדתו על ידי משלוח הדואר האמור. ברגע שהנתבעת קיבלה על עצמה את בקשתו של התובע, היא קשרה עמו חוזה כדת וכדין לפי הסעיפים 23 ו-24 לחוק החוזים. הצעתה היתה לשלוח לו דוא"ל. תגובתו הייתה: איני מעוניין. תגובתה שלה: מסכימה, אפסיק להפיץ. אבל, השולחת לא הפסיקה כלל. לפיכך, זכאי התובע לפיצוי מן הנתבעת על פי הוראותיו של סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970.
נקבע, כי בהתחשב בכל האמור מבחינת היחסים בין התובע לנתבעת, בעובדה שהנתבעת הפרה במצח נחושה את הסכמתה עם התובע לחדול מלשלוח לו דואר זבל, בהיעדר קו מנחה בנושא זה, ובאי יכולתו של התובע לכמת את נזקיו הממשיים כתוצאה מהתנהגותה של הנתבעת, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 3,000 שקלים. כן נקבע, כי הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך 1,000 שקלים.
לפסק הדין בעניין שמואל בר-זיו נגד ציפי פלד
כתבו: עו"ד שחר ולנר, עו"ד אורנית אבני-גורטלר. עו"ד שחר ולנר הוא שותף במשרד אלטשולר-ולנר ועורך תחום מדור אינטרנט ומחשבים באתר המשפט הישראלי "פסקדין
". עו"ד אורנית אבני-גורטלר היא עורכת התכנים באתר.
