חמשת בניו של ח"כ רביץ נאבקו: מי יתרום לאבא כליה?
כל אחד מחמשת ילדיו של ח"כ הרב אברהם רביץ התנדב לתרום לאבא כליה. לחדר הניתוח נכנסה המשפחה בשירה גדולה, וכשיצא משם החליט רביץ לפעול להגברת המודעות לתרומת אברים במגזר הדתי והחרדי. "גדולי הפוסקים בהלכה ראו בתרומת אברים מצווה. עבורי, זה תענוג להציל חיי אדם באמצעות שיחה", הוא אומר
רביץ נזקק באותה שנה להשתלת כליה. כחבר כנסת, הטיף כי רגע קביעת המוות לצורך הנצלת אברים חייב להיקבע על פי חוקי ההלכה. בשל מעמדו, סרב לקחת תרומות שיסייעו לו לעבור השתלה מהחי בחו"ל, ומאותה הסיבה סרב למכור מרכושו. רביץ נזקק לתרומה מילדיו. "זה פשוט מתסכל. כל החיים נוצרת כדי לתת לבן, ופתאום אתה לוקח ממנו איבר", אומר רביץ, "לא הרגשתי נכון לעשות את זה, דחיתי את ההחלטה כל הזמן".
כיו"ר ועדת הכספים ניהל את דיוני תקציב המדינה באותה השנה במהלך טיפולי הדיאליזה אותם ערך לעצמו בחדר הוועדה ובמהלך הדיונים. "בפעם הראשונה שעשיתי את זה, ח"כים חשבו להתעלף, באו לדון בעניינים פרוזאים כמו כסף וראו צינורות שמחוברים אלי. לקח זמן עד שהתרגלו".
מי יתרום לאבא כליה?
אבל את ההחלטה מי יתרום לו כליה המשיך לדחות. לבסוף, נקטו בניו בפעולה. "הם הלכו לרבנים החשובים, לפוסקים הגדולים כאן, ופשוט איימו עליי בדין תורה לפיו אהיה חייב לקחת מאחד הבנים. ידעתי שבדין תורה אפסיד. אז אמרתי: 'אוקיי, אני מסיר את התנגדותי'".
משנתן הסכמתו פרצה בין הבנים מהומה של ממש - מי יתרום לאבא כליה? עד כדי כך העמיקו הבנים שאף כתבו ספר הלכתי ובו נימק כל אחד מדוע עליו לתרום לאב. הבכור טען כי מעצם היותו הבכור עליו להיות התורם. השני טען כי בשל ההיסטוריה הרפואית שלו וניתוחים שונים שעבר הוא בעל ניסיון. השלישי טען שכל הרעיון הוא בעצם שלו. הרביעי טען כי כליתו צעירה ומכאן טובה יותר. ואילו החמישי המשיך את נימוקו של אחיו וטען כי הוא הצעיר ביותר ומכאן המתאים ביותר. ומה לגבי שבע בנותיו של רביץ, אתם בוודאי שואלים? "את הבנות מסיבות כאלה ואחרות הוצאתי מהדבר הזה כבר בהתחלה", מסביר רביץ.
גם הפעם החליט רביץ לא להחליט ושלח את בניו לרבנים שיקבעו מי התורם. הרבנים פסקו כי תיערך הגרלה בין משה, הבכור, לבין שמשון, בנו השלישי. הפור נפל: משה נבחר כתורם.
רביץ נכנס לניתוח לצד בנו ובדאגה רבה לו. "נכנסנו בני ואני לחדר הניתוח. הוא לפני ואני אחריו. כל המשפחה היתה שם ופשוט התחלתי לשיר. כך הלכנו בבית החולים בשירה, בתהלוכה ענקית, חוויה בלתי רגילה", נזכר רביץ. "ראיתי אותו בפרוזדור מרחוק והוא הגיש לי את היד בחיוך. אחר-כך עברנו אחד ליד השני, זה יוצא וזה נכנס. היתה לי הרגשה של רגיעה, של השלמה. מין ביטחון פנימי כזה, שיהיה טוב".
כשיצאו מחדר הניתוח ומיטותיהם הוצמדו זו לזו גמרו האב ובנו אומר להירתם לנושא תרומת האברים. הבן נפגש עם תורמים פוטנציאליים והאב עם משפחות דתיות העומדות בפני השאלה האם לתרום את אברי יקיריהן, והסביר את הסוגיות הקשורות בתרומה וכיצד ניתן לבצעה על פי ההלכה. "זה פשוט תענוג לראות את זה, איך מצילים בן אדם באמצעות שיחה", אומר רביץ.
מתי מת הוא באמת מת?
לדבריו, ההלכה מוצאת בתרומת האברים מצווה גדולה. "גדולי פוסקי ההלכה בהחלט ראו בכך מצווה גדולה", אומר רביץ לעניין תרומה מהחי ומדגיש כי לא ניתן לחייב אדם לתרום וכי עליו להחליט זאת בעצמו. "חשבו פעם כי הציבור החרדי, או הדתי בכלל, הוא נגד תרומת אברים מן המת בגלל שחסר איזה אבר והוא לא יקום לתחיית המתים, וכל הדברים מהסוג הזה. ההלכה לא רואה כך את הדברים. ההלכה רואה בכך מצווה. כמובן בהסתייגות נוספת שהאברים האלה לא נתרמים למחקר", מוסיף רביץ. "תרומת אברים מן המת היא גם כן מצווה גדולה מאד בתנאי אחד - שהמת יהיה מת".
חותמים עכשיו:
פרויקט תורמים לחיים:
הגדרת רגע המוות היא סלע המחלוקת בין הרופאים לרבנים. "אנחנו רואים בקביעת רגע המוות את הפסקת הנשימה, שזה הפסקה של הפעולה הלבבית. עולם הרפואה מציע לנו שנבחר את הפסקת פעילות גזע המח", אומר רביץ, "היו יכולים לפתור את הבעיה מבחינת הרבנות גם לפני 20 שנה. הרבנות דרשה שיהיה מפקח מצדה: רב או רופא שיקפיד על כללי ההלכה בשעת קביעת המוות המוחי. אבל ההסתדרות הרפואית לא אישרה להכניס נציג של הרבנות לצוות הקובע מוות מוחי, אפילו אם הוא רופא, ואני ראיתי בזה אגו טריפ".
רביץ יוזם חקיקות בנושא
את הפתרון מוצא רביץ בהצעת החוק של ח"כ עתניאל שנלר בדבר קביעת המוות המוחי-נשימתי. "שנלר ריכז ועדה שקבעה את הקריטריונים לקביעת רגע המוות, ובתוכה ישב גם רב. אני רוצה שהקביעות האלה יהיו חלק מחקיקה מחייבת. אם יש חוסר אמון בין הרבנות הראשית והרופאים אז מה שווה לקבוע עקרונות ולא לפעול על פיהם"?
החוק שיזם ח"כ עתניאל שנלר עבר לאחרונה בקריאה ראשונה, והשבוע צפוי לעבור בכנסת בקריאה שניה ושלישית.
עד שהחוק יעבור וייכנס לתוקף, מציע רביץ להפעיל את הרבנים. "לא כל רב מתעסק בכל שטחי ההלכה, ולכן חשוב לקיים שיח ציבורי על תרומת האברים. זה בעצם מה שאני עושה יומם ולילה, גילוי ופרסום", אומר רביץ, שחתם על כרטיס אָדי עוד לפני שנזקק להשתלה תוך שהוא מציין על גבי הכרטיס כי הוא מתנה את תרומתו באישורו של רב.
במסגרת עבודתו הפרלמנטרית עוסק רביץ בעידוד תרומת אברים ברוח ההלכה, שלדבריו אינה שוללת מתן תמורה בעד התרומה. לפי הצעת חוק, שכבר עבר בקריאה ראשונה בתחילת החודש,ייהנו התורמים ממלגות לימודים, נסיעה חינם באוטובוסים, פטור ממס הכנסה לשלוש השנים הראשונות, הנחות בארנונה, פיצוי על אובדן ימי עבודה ועוד. "תקום רשות ממשלתית שתקבע קביעות מוחלטות ואחידות לכל התורמים ותיתן תמורה לתורם כדי לעודד את תרומות האברים. בפילוסופיה שלי זה מסתדר בהחלט עם האיזון המוסרי בין כל תפיסות העולם. אין הכוונה לנהל סחר אברים ולמכור כליות בקיוסקים, אלא לעשות הכל באופן ממלכתי, לפי בדיקות. אדם שתורם אבר מקיים מצווה בכל מקרה, הוא מציל חיי אדם, וזה שקול מול כל הרגשות שניתן להעלות כנגד הנושא, במיוחד כשניצב לפנינו אדם הזקוק לכך".
רוצים לראות מי עוד חתם על כרטיס אדי ומפציר גם בכם להציל חיים? לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
