לא יודעת למה, יש לי משהו עם ברמנים
אני מוצאת את עצמי פוקדת את הפאב תכופות מדי, מקבלת פידבקים חייוביים אבל לא חד משמעיים - ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. מצד אחד הבחור משדר משהו, אני לא עיוורת ולא טיפשה. מצד שני הוא לא עושה כלום
ברמנים הם עם. תופעה ייחודית ומיוחדת במינה, שעוד לא הצלחתי להבין. היו זמנים שאפילו לא ניסיתי.
בחורה תמימה שנזרקה למציאות התל אביבית. עוד לא הספקתי להתרגל לשעון הביולוגי בעיר הזו שכנראה עובד קצת אחרת, וכבר מצאתי עצמי בדירה לא טיפוסית בעליל, אותה אני חולקת עם אחותי שתחייה. נכנסנו לדירה הזאת ביתר קלילות כנראה בגלל העיניים היפות שלנו, אבל לא רק הן, אלא גם המבט התמים שעומד מאחוריהן, מבט שמבטיח לבעל הדירה לא לעשות מסיבות עד השעות הקטנות של הלילה. תמימות שעונה במבט שואל לאותו בעל נכס נחשק (הנכס, לא הבעלים) למשמע השאלה הרטורית "אז אני מבין שמסיבות סמים וקרחנה בדירה זה לא העסק שלכן, אני יכול להיות רגוע. כן?"
החוזה נשלף, העט נובע והדיו מדפיס את שמותינו על הדף שמשייך לנו זמנית את הנכס. תל אביב, אנחנו מגיעות ומביאות איתנו, מסתבר, גל של תמימות.
לא חשבתי שאני כל כך תמימה
עד שהגעתי לעיר הגדולה לא חשבתי שאני כל כך תמימה, לא תפסתי מעצמי מיוחדת בנאיביותה. האמת היא שעדיין אני לא חושבת שאני כזו. אבל כמו שכבר אמרו לי לא פעם, אם כמה אנשים אומרים לך שאתה שיכור, כדאי שתלך לישון. אז בסדר, משלימה עם תואר הנאיבית ואפילו חיה איתו בשלום.
אף פעם לא התחלתי עם בחור. פשוט לא. לא הייתי צריכה, לא הזדמן לי, לא ראיתי מישהו שהיה שווה עד כדי כך את המאמץ הנפשי הזה. וכן, עבורי, כך מסתבר זהו מאמץ נפשי לא קטן. אולי זו העיר, אולי זו האווירה, אולי זה היין (למרות שכזה יש גם בחיפה) ואולי זה פשוט היה הבחור. זה עם המבט החודר עמוק לתוך העיניים, עד שאת מרגישה כאילו אין ולא יכולים להיות לך יותר סודות, עם חיוך כובש כזה שבהתחלה לא היה ברור אם זה כי הוא כל כך שמח לראות אותי, או כי פשוט ישמח מאוד לראות בסוף הערב את הטיפ שאשאיר לו.
ערב שלם עובר לו עם מבטים, החלפת משפטים קצרים, חיוכים, הרבה מבוכה מצידי ופרפרים, הרבה פרפרים בבטן. הערב נגמר, ומובן שלמרות כל הריגושים שעברתי ביני לבין עצמי ולמרות היין שזורם בדמי, עדיין אין את התעוזה, אז אני נפרדת בחיוך מבוייש ויודעת שאחזור. שוב.
מוצאת בקלילות סיבות למסיבה שעוד לא חגגנו
ופתאום לא מפריע לי שמחר צריך לקום מוקדם לעבודה או שכבר יצאנו אתמול, מנסה לשכנע בכל טיעון אפשרי (שבינינו גם אותי לא היה משכנע) למה כן צריך לצאת גם הערב ולא להיכנע לזיקנה המתדפקת על דלתנו. מוצאת בקלילות סיבות למסיבה שעוד לא חגגנו, ואיזו הזדמנות טובה יותר יש אם לא על כוס יין באיזה פאב שכונתי קטן ומזמין. אז מסע השיכנועים צלח, לא בגלל שום ניסיון נואש אחר מלבד האמת הכואבת על הברמן עם החיוך הכובש.
ושוב, ההליכה לקראת הפאב, הריגוש הקטן שמתחיל לעלות ולהתגבר, ציפייה לתפוס את המשמרת שלו ולא של כל ברמן אחר, כי מה לעשות היין שהוא מוזג, הכי טעים לי!
נכנסת לפאב, מנסה שלא להסתכל ישירות אל מאחורי דלפק העץ הזה שמחזיק עליו ידיות ששופכות בירה המרווה את צמאונם של חו"לניקים שתויים על רקע משחק כדורגל משעמם. אבל מובן שלא צולחים נסיונותיי, והמבט מישיר לתוך עיניו. איי, צובט לי בלב. כמה שהוא חמוד!
הוא מיד משחק את תפקיד המארח האדיב, המזמין והסחבק שלנו משכבר. מסמן עם הראש, והחיוך - כמובן החיוך הזה! - על שני מקומות פנויים שנראה כי שמר אותם רק עבורנו עוד מתחילת המשמרת. מניח שתי תחתיות על הבר באופן שרק ברמן יודע, ושוב, אם עוד לא אמרתי אז החיוך. והמבט, ישר לתוך הקרביים שלי, נוגע בהם ומדגדג אותם בחינניות יתרה. "מה שלומנו? איפה היית? למה את לא באה?"
הנני כאן, לא? ויש רק סיבה טובה אחת שאני יכולה לחשוב עליה. כן, היין פה טעים, האווירה פסדר...
אנחנו מנהלות שיחת בנות ערה על הבר, ככל שניתן לנהל שיחה ערה כשאת יושבת על כסא גבוה מדי בלי מקום הגיוני להניח עליו את הרגליים, כל הזמן במודעות למכנסיים מאחור שלא יורדים קצת מתחת למה שאסתטי, מוזיקה מפוצצת אוזניים וענני עשן סיגריות.
אז כן, נראה שיש סיבה נוספת בגללה הטרחתי עצמי ואת זוגתי לדרינק לסיטואציה זו. אני מוצאת את עצמי פוקדת את הפאב תכופות מדי, מקבלת פידבקים חייוביים אבל לא חד משמעיים - ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. מצד אחד הבחור משדר משהו, אני לא עיוורת ולא טיפשה. מצד שני הוא לא עושה כלום.
ואני, כאמור, טרם התחלתי עם בחור בחיי. אבל זה שמולי כל כך מוצא חן בעיניי, והמבט החודר שלו מרגש אותי באופן די מביך, עד כדי ויברציות בחלקי גוף מסוימים (ואני דווקא מדברת על חלקים בפלג גופי העליון).
כמו שאמרו לי, "את ה'לא' כבר יש לך ביד" (שונאת את המשפט הזה), אני אוזרת אומץ. ובאחת הפעמים האחרונות שפקדתי את הבר, למרות שאחרי כל פעם נשבעתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה, רמזתי לבחור בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שיהיה נחמד אם אראה אותו שוב, אבל בלי מחיצת בר שמפרידה בינינו, ושהוא לא יהיה זה שמגיש את המשקאות.
ההמשך לא היה ברור. כנראה לא אצליח להבין את העם הזה, אליו משתייכים אנשים מאוד מסוימים, כאלה שבוקר אצלם הוא רק כשהשעון מראה17:00 , כאלה שמרווים את צימאונם עם שוט של וויסקי, כאלה שרואים מעורפל ללא עשן של סיגריות בעיניים. אנשים כאלה שאת לא יודעת אם הם מחייכים אלייך כי נחמד להם בחברתך, או כי הם רוצים את הכסף שלך בסוף הערב.
אנשים כאלו שאת לא יודעת אם הם פשוט כל כך מעלפים עד שהם שגורמים לך ויברציות בכל הגוף, או שפשוט הווליום בפאב ממש, אבל ממש גבוה.
עושה לי פרפרים בבטן
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
