ח"כ ניסן סלומינסקי: "אשרי אדם שגם במותו מקיים מצווה"

החתימה

חתמתי על כרטיס אָדי בשנת 2003.

ההתלבטות

ההבנה שחייבים לעשות הכל כדי להציל אדם אחר קיימת בי מיום שעמדתי על דעתי. כך מכוונים כל חיי, אם זה בצבא ואם זה בכל תחום אחר. בחתימה על הכרטיס מקופל עניין חיי האדם והחשיבות של אדם באשר הוא אדם. אבל עד שלא יכולנו להבטיח שהאברים לא יילקחו כל עוד האדם חי, לא יכולתי לעשות זאת.

הגורם

תקופה ארוכה סירב הציבור הדתי להצטרף לנושא תרומת האברים. היה חשש שעל מנת להבטיח תרומה טובה, הרופאים, חס וחלילה, יקחו אותה עוד כשהאדם חי. זה היה החשש, עד שקמו אנשי רפואה ואנשי הלכה שיכלו לשאת על כתפיהם את כובד העניין וטיכסו ומצאו עצה. נמצאה הדרך להבטיח שבשום מקרה ובשום מצב לא ייפגע מישהו או תזורז מיתתו של אדם על מנת להציל אדם אחר. בגין זה הצטרפתי ואף נתתי את שמי כדי לדרבן ולעודד עד כמה שאפשר את הציבור הדתי והדתי-לאומי להצטרף למצווה חשובה זו.

דמיינו מה הייתם עושים כדי שיתרמו לכם איבר  (צילום: דודי ועקנין)

התגובות

בציבור שלנו לוקח זמן עד שהדברים האלה מחלחלים, עד שחודרים ומשנים תפישה ותחושה כוללת. לוקח לאנשים זמן עד שהם מפנימים ומשכנעים את עצמם. אבל אנחנו עושים את זה.

פגשתי בחולה

אחד מקרובי משפחתי נזקק להשתלת לב. הוא ומשפחתו חיו במשך שנתיים–שלוש רק סביב הנושא הזה. ואלה לא חיים, כיוון שכל עולמך מרוכז אך ורק בדבר אחד. ניסו לחבר אותו ללב מלאכותי על מנת להרוויח זמן, אך הוא נפטר בגיל 58 בעודו ממתין לתרומה. 

אדם צריך להודות על כל יום שהוא חי, כל שכן כשהלב פגוע ובקושי מתפקד. זו תחושה נוראה: בכל רגע החולה אינו יודע אם יגיע לרגע הבא. בכל בוקר אנחנו מודים דבר ראשון לבורא עולם. לכן אני אומר שזו מצווה גדולה ויש לה חשיבות רבה לחולה ולכל משפחתו.

אני עושה

אמנם החתימה היא מעשה אישי, אך ההשפעה נוגעת לחברה כולה. לכן החלטנו כל חברי סיעת המפד"ל לחתום יחד, ופרסמנו זאת, כדי לעודד את תרומת האברים, כדי להציל חיים של אחרים.