מה עושים עם הטוקבקים? על הצעת חוק מסחר אלקטרוני

הרשת הדיגיטלית מאפשרת שימושים נפלאים של תקשורת, קהילות ורשתות חברתיות, נגישות למידע ולידע, אפשרויות מסחריות חדשות, ודיון פוליטי ותוסס. במובן הזה, מדובר בטכנולוגיה של חופש. אבל, יש מי שרואים באותה טכנולוגיה ובאותן אפשרויות גם סכנה גדולה. הרשת מאפשרת להשמיץ ולפגוע בכבודם ובשמם הטוב של אחרים, לפגוע בפרטיותם ולחשוף את סודותיהם הכמוסים, לשקר, לרמות, לפתות קטינים ועוד.

במובן הזה, הרשת היא אנרכיה, או מערב פרוע כמו שקראו לזה בשנות התשעים של המאה הקודמת. לפי הלך הרוח הזה, צריך שריף שיעשה סדר. המערכת המשפטית מציעה את שירותיה. השאלה כיום איננה עוד האם המשפט חל באינטרנט, אלא איזה סוג של כללים צריך. כאן נכנסים לתמונה הצעת החוק של ח"כ ישראל חסון, והצעת החוק שהגישה הממשלה בנושא מסחר אלקטרוני.

ההצעה של חסון מבקשת להטיל אחריות משפטית על אתרי אינטרנט מסוימים לנזקים שנגרמים על ידי גולשים אנונימיים, ואילו לפי הצעת החוק הממשלתית ספקי השירות יקבלו חסינות, אם יעמדו בתנאים שונים.

ההצעה הממשלתית מורכבת, והיא תוצאה של ועדה שישבה על המדוכה תקופה ארוכה ושל תזכיר ממשלתי שהופץ לפני למעלה משנתיים, והיא מביאה בחשבון ניסיון שנצבר באירופה ובארצות הברית. בהצעת הממשלה יש מקום לשיפור, אבל בסך הכל, היא מתמודדת עם הקשיים בצורה נבונה ושקולה, ובעיקר, דמוקרטית. ההצעה של ח"כ חסון, בכל הכבוד, איננה ראויה במשטר שמכבד זכויות אדם בסיסיות כמו חופש הביטוי ופרטיות.

הגולשים

הסדרה משפטית של הסביבה הדיגיטלית מסובכת, בין היתר בגלל ריבוי "השחקנים", בגלל הדינאמיות של הרשת, בגלל הזכויות והאינטרסים שבהם מדובר, ובגלל שכל כלל משפטי מיד יגרור שינוי בהתנהגות של הצדדים. השחקנים המרכזיים הם הגולשים, הקורבנות, וספקי השירותים באינטרנט: ספקי שירות גישה, שירותי אחסון, שירותי אירוח – כולל אתרים שמאפשרים לגולשים להתבטא בפורומים, טוקבקים וכדומה, ומנועי חיפוש.

גולשי האינטרנט רוצים לנצל את האפשרויות הנפלאות שיש ברשת: לכתוב, לדבר, להתבטא. הזכות לחופש הביטוי מגנה על הגולשים. לא כל אחד יכול לפרסם מודעה בעיתון, לא כל אחד מוזמן להתראיין בטלוויזיה. הרשת מאפשרת לנו להשמיע דעות חריגות, מחוץ לקונצנזוס, שאחרת לא היינו יכולים להשמיע.

אנחנו יכולים גם לשמוע ולשוחח עם בעלי דעות שונות משלנו. לכן, חופש הביטוי חשוב לא רק לדוברים, אלא לציבור כולו. הרשת מחזקת את "שוק הדעות", מאפשרת לשחרר קיטור בדיבורים במקום באלימות, ומאפשרת לדעות חריגות להתמודד על כוחן, לפי מהות הטענה ולא לפי זהות הדובר. אכן, ביטויים חריגים מעצבנים, מכעיסים, ולפעמים גם פוגעים. אבל זה בדיוק העיקרון של חופש הביטוי. השתקת ביטוי לא תועיל לדכא את דעה שונה מדעת הרוב.

חלק מהגולשים רוצים להישאר אנונימיים. שמרנים רפובליקניים טוענים שהגולשים האנונימיים מפחדים ומתחמקים מנטילת אחריות לדבריהם. אולי, אבל מי שנשאר אנונימי, יש לו בדרך כלל סיבה טובה לכך. למשל, מי שרוצה לחשוף שחיתות, מי שיש לו סוד ולא רוצה לחשוף אותו, מי שרוצה לומר משהו שסותר נורמה מקובלת בסביבה הקרובה שלו, נניח אישה חרדית שרוצה להביע תמיכה בשימוש באמצעי מניעה. האנונימיות מאפשרת לכולם להשתתף בדיון הציבורי.

הביטויים האנונימיים הם גם אותנטיים יותר. נכון, אחת התוצאות היא שהשיח רדוד, נמוך, מרובה השמצות וגזענות. אבל, האנונימיות היא לא הגורם לכך. הרמה הנמוכה קיימת. האנונימיות פשוט חושפת את קיומה. מי שחושב שאיסור על אמירות גזעניות אנונימיות יעקור את הגזענות יקבל גזענות מחתרתית אלימה שתתפוצץ לכולנו בפנים.

הקורבנות

גולשים אחרים נפגעים, לפעמים, ממה שכותבים עליהם, או ממה שעושים להם ברשת. עו"ד יעקב סבו מקרית אונו הושמץ בטוקבקים; על עובדת מדינה בכירה, ואנונימית, ועל ביתה התינוקת נכתבו דברי בלע; רמי מור, מטפל אלטרנטיבי מהקריות הוכפש גם כן. כמה עסקנים פוליטיים משערי תקווה הואשמו בהאשמות פליליות בבלוג אנונימי. נאהדה מנסור מעיריית עיר הכרמל (דלית אל כרמל ועוספייה) זכתה ליחס דומה בטוקבקים באתר חדשות מקומי.

לאלה, שהגיעו לבתי המשפט בשנתיים האחרונות, ולאחרים, יש זכות לשם טוב. יש לכולנו זכות לפרטיות. גם ליוצרים שיצרו יצירות בעמל רב, יש זכויות לגיטימיות ביצירות שלהם. מי שנפגע, רוצה לממש את הזכויות: שהחומר הפוגעני יוסר מהאינטרנט ופיצויים. אבל, אין את מי לתבוע: הגולש הפוגע - אנונימי.

ספקי השירות

התגובה האינסטינקטיבית של הנפגעים היא לפנות לספק השירות: לאתר שבו פורסם הטוקבק, למפעיל הבלוג, וכאשר אין להם מושג מה לעשות, הם פונים לספק שירות הגישה. כמו שרזי ברקאי הציע לפני מספר שנים, הם מחפשים את מי שאחראי על האינטרנט. ברקאי, אגב, הוא מתנגד נלהב לאנונימיות של גולשים.

ספקי השירות מכל הסוגים, כולל אתרים שמאפשרים כתיבת תגובות, אירוח של תכנים שנוצרים על ידי גולשים כמו רשתות חברתיות, YouTube, פליקר ושאר יישומי Web2.0 הם לא האחראים על האינטרנט. הם נמצאים בנקודת ביניים, וקל לפנות אליהם: הם לא אנונימיים, ידוע היכן הם נמצאים, יש להם בדרך כלל אפשרות להסיר תכנים מהאתרים שלהם, ולפעמים יש להם אפשרות לדעת מי הגולש האנונימי, או לפחות מה כתובת ה IP שלו. לספקי השירות יש גם כיס עמוק: אם בית משפט יורה להם לפצות, יש להם מאיפה לשלם.

הטלת אחריות משפטית על הספקים נראית פתרון קל ולח"כ חסון, גם פתרון פשוט. אבל, אם ספק השירות יהיה כפוף לסיכון משפטי-כלכלי, הוא יפעל בצורה פשוטה מאוד: בכל ספק, הקל שבקלים, אצבעו תהיה קלה מאוד על מקש ה delete.

הטלת אחריות משפטית על ספק השירות תכריח את הספק להיות השוטר של מה שקורה באתר שלו, התובע, ובית המשפט גם יחד. האם אמירה מסוימת פוגעת בשם הטוב, או אולי היא חופש ביטוי לגיטימי? עד עכשיו, בתי המשפט היו הכתובת הטבעית להתחבט בשאלות האלה, ולפעמים הן מסובכות מאוד גם לשופטים. בעולם האינטרנט על-פי חסון, מפעיל האתר יקבע מי צודק ומי לא, והקביעה שלו בכלל לא תהיה מבוססת לפי תוכן הדברים, אלא לפי השיקולים שלו עצמו. סביבה משפטית כזו תסייע מאוד לגולשים שנפגעים, אבל בפועל, תסגור את זירת הביטוי התוססת שצמחה פה בשנים האחרונות.

הצעת החוק

הצעת החוק הממשלתית מציעה פתרון הפוך: ספק השירות ייהנה מחסינות משפטית, אם יפעל בדרך שמפורטת בהצעה. חשוב להדגיש: ההסדר המוצע לא מכריח ספקי שירות לפעול לפיו. אם הספק לא יבחר את המסלול הזה – הספק לא יקבל חסינות, אבל הוא עדיין איננו אחראי. מי שירצה לתבוע אותו יצטרך להוכיח שהספק תרם להפרת זכות היוצרים, למשל, או התרשל באי-הסרת חומר פוגעני למרות שברור על פניו שהחומר פוגע ולמרות שקיבל על כך הודעה ברורה.

מנגנון החסינות שמוצע לספקי שירות אירוח הוא של "הודעה, הודעה, הסרה". כך זה אמור לעבוד: אדם מתלונן לספק השירות על טוקבק שפוגע בו, לטענתו, ודורש את הסרת החומר. הספק ינסה לאתר את הכותב האנונימי באמצעים סבירים (מונח שאיננו מוגדר בהצעה). אם הספק איתר את המשמיץ, עליו להודיע לו פחות או יותר כך: "דע לך שהתקבלה תלונה נגד המסר שכתבת באתר שלנו, מה דעתך? אם תגיב ותתעקש שהמסר שלך יישאר – תלכו לריב בבית משפט, אתה והמתלונן, ואנחנו נשאיר את החומר באתר עד שבית משפט יאמר לנו אחרת. אם לא תגיב תוך שלושה ימים – נסיר את החומר". ההצעה קובעת גם מנגנון לחשיפת זהות גולשים, אבל זה נושא לדיון אחר.

בדרך הזו, ספק השירות הופך למעין מתווך בין המתלונן לגולש. הספק לא מפעיל שיקול דעת עצמאי, וטוב שכך: ספק השירות איננו שוטר ואיננו שופט, ומבחינה ציבורית, גם לא ראוי שיהיה כזה. אם יש סכסוך אמיתי – הוא יכול להתברר בבית משפט.

ההצעה מאותתת לגולשים המשמיצים: חישבו פעמיים, השמצות יוסרו מהרשת, ויש סיכון מסוים שיתבעו אתכם. ההצעה נותנת לנפגעים פתרון זמני, אבל מאפשרת ליהנות מהחופש שיש ברשת, תוך צמצום הנזקים שנגרמים בה.

ד"ר מיכאל בירנהק הוא חבר במועצה הציבורית להגנת הפרטיות, ומרצה בכיר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב