כששרת החינוך יולי תמיר מדברת על דו-קיום בין
סטודנטים יהודים לערבים במכללת אריאל, היא חושפת היטב את הקשרים ההדוקים והמסועפים בין משטר הכיבוש בגדה המערבית ומפעל ההתנחלויות הבלתי חוקיות, ובין החינוך בישראל.
עצם הסכמתה של תמיר להתראיין לעיתון המכללה, מעניקה לגיטימציה להתנחלות ומשקפת את ההשלמה המוחלטת של מדינת ישראל עם התנחלות בשטחים פלסטיניים. ההשוואה בין הכשרת המכללה לאוניברסיטה באריאל
ובמקומות אחרים בארץ מופרכת, משום שאריאל היא לא עוד יישוב במדינה, כי אם שטח כבוש תחת שלטון צבאי.
כנראה יש צורך להזכיר לשרת החינוך שהקרקעות עליהן בנויה אריאל נגזלו מפלסטינים בכוח ובהליכים לא חוקיים. שכל מפעל ההתנחלויות כרוך בפגיעות מתמשכות בזכויות אדם אלמנטריות של פלסטינים, המעוגנות בחוק הבינלאומי. שההתנחלויות והמאחזים תורמים תרומה נכבדת למערך הכבישים ליהודים בלבד, לגזל אדמות ולשלילת חופש תנועה של פלסטינים רבים, בהם גם סטודנטיות וסטודנטים. אלו חיים תחת כיבוש של מדינה בה יולי תמיר היא שרת החינוך.
בתקופת פעילותי בארגון "מחסום-ווטש" לפני כשלוש שנים, זכיתי לשוחח עם סטודנטים רבים בדרכם לאוניברסיטת אל-קודס או אן-נג'ח, לשיעור או לבחינת סמסטר, שעוכבו למשך שעות רבות במחסומים המפרידים בין הגדה המערבית לבין הגדה המערבית, כשבידם ספרי לימוד בלבד. "כל הזמן יש לכם מבחנים, נמאס כבר, לא נותן לך לעבור", אמר חייל, בוגר מערכת החינוך הישראלית, לסטודנט פלסטיני. במציאות האכזרית של הכיבוש, זכותם של סטודנטים פלסטינים לרכוש השכלה תלויה במצב רוחם וגחמותיהם של החיילים. אולי בכלל צריכים הסטודנטים הפלסטינים לעבור כולם למכללות שבהתנחלויות. מספרים שיש שם דו-קיום.
שיתוף הפעולה של תמיר עם הטמעת ההתנחלויות בתודעה הישראלית, משקף היטב את שיתוף הפעולה בין מערכת החינוך לבין הכיבוש בגדה מחד, וההפרדה בתוך ישראל בין יהודים לפלסטינים מאידך. משך שנים ארוכות שבמערכת החינוך לא מעניקים לתלמידים ולתלמידות ולו פיסת מידע על המציאות בשטחים שכבשה ישראל. מה שמערכת החינוך כן מקפידה לעשות הוא לשלוח לבתי ספר אנשי צבא ולשלוח את הילדים עצמם לסדנאות הכנה, כדי שיוכלו כעבור חצי שנה לעמוד במחסומים.
במקום לבקר במכללת אריאל, כדאי לשרה תמיר לבקר בבתי ספר במזרח ירושלים – שם החינוך מצוי תחת אחריותה הישירה, כשמחצית מילדי העיר מסורבי כניסה לבתי ספר ציבוריים בתואנה ש"אין מקום". כך מערכת החינוך הישראלית ממשיכה לתת לכולנו שיעור בגיאוגרפיה של אפליה וגזענות. העיקר שמקדישים שנות לימוד לנושאים נוגעים ללב וריקים מתוכן כשלום ודו-קיום.
לא מ"הישרדות" צריכה תמיר לחשוש להשחתת הנוער, כי אם מגזל האדמות ועקירת המטעים, מהריסות הבתים ופירוד המשפחות, ממערכת משפטית משוחדת ומהסכמה שבשתיקה להתפרעות מתנחלים, מכבישי האפרטהייד בהם נתבייש לדורות. ה"הישרדות" בה משחקת ישראל בשטחים הכבושים לא משתווה באלימותה וחוסר אנושיותה לאף תוכנית טלוויזיה.
אינה מיכאלי, מאסטרנטית באוניברסיטה העברית ופעילה בקואליציית נשים לשלום
