חזרת אחרי הפרידה ובילבלת אותי שוב
הבטחה מהסוג הזה עלולה להישמע כמעט טיפשית ובעלת אופי ילדותי. אבל ידעתי שרק בכוחה יהיה למנוע ממני לרצות אותך כל כך. אז הבטחתי לשמש להיעלם לך לתמיד
שעה אחר חצות. עוד יום שהסתיים, יום בו הופעת פתאום, וכבכל פעם אחרת בה היית מופיע לטלטל את ימיי - בילבלת שוב. מתיישבת לכתוב לך, ואולי בעצם, כתמיד, לכתוב לעצמי.
סביר שאיש מלבדך לא יבין זאת, שכן לשאר האנשים הבטחה מהסוג הזה עלולה להישמע כמעט טיפשית ובעלת אופי ילדותי. אבל ידעתי שרק בכוחה יהיה למנוע ממני לרצות אותך כל כך.
נתתי את מילתי לשמש, יקירי. הבטחתי לה להיעלם.
התבוננתי בגרמי השמיים באותו הלילה ולחשתי לשעותיו הקטנות שזו תהיה הפעם האחרונה.
וזאת בידיעה שמדובר בהתחייבות תובענית, ממש כשם שהודאה באשמה כרוכה בקבלה שהכנות הזו תמנע ממך את החופש. אבל הייתי בטוחה כל כך בנסיבות ובסיבות ויודעת שכך גם אתה.
היתה זו היא שחיברה בינינו בנקודות קבועות של געגוע באלפי גוונים מתחלפים של כתום. העירה אותך משנתך אל שיגרה שבלונית, דאגה לעשות זאת בחום. היתה בוחרת להתגלות בדיוק למולך בכדי לשקף לך שמחה, ואז מעירה אותי מלחלום עליך.
ולה, לזו שאיפשרה לנו זמן חטוף לאהוב לפני שעלתה בתום הלילה הראשון שחלקנו סוף סוף יחד, לה הבטחתי להיעלם.
ריח גופך נותר איתי כדי לבשם את אושרי עוד קצת
ימים לא פשוטים עברו עליי מאותו הבוקר. מבולבלים בעיקר. ימים בהם ריח גופך נותר איתי כדי לבשם את אושרי עוד קצת. צברתי רגעים בהם שמחתי על שהיתה לי ההזדמנות לחוות איתך רגעי תשוקה למול דקות ארוכות של עצב וכעס. כעסתי על שלקחת ממני משהו עדין כל כך שגרם לי לאהוב אותך.
בחרתי להניח את מחשבותיי עליך בצד הדרך, בתקווה שטיפש אחר של אהבה ייסע כמונו במהירות מופרזת וידרוס אותן בשבילי.
ביקרתי רבות בים. נדהמתי לגלות שתמיד כשליבי סוער, כך גם הים חסר מנוחה. תהיתי אם אתה זקוק לו כמוני וקיוויתי שגם אתה מרשה לעצמך לחשוב עליי קצת. תוהה לאן פונות רגליי. מדמיין לך את סדר יומי, בין דפי שיריי האופטימיים לבין מציאות היום המכתיבה היגיון בריא.
לאט לאט הייתי מסוגלת להרגיש שאני חוזרת לעצמי. פחות דחף למתוק, יותר רצון למגע אפשרי.
עד היום.
יום בו הרשית לעצמך לצוץ לך כך פתאום בתחנת חיי שלי שאיננה שייכת כלל לך, בשעה הקבועה בה אני יוצאת אל יום עבודה שמרגיש תפל עוד יותר מאז שעזבת. גילית לי את שרציתי לדעת - שיש עוד כל כך הרבה לומר. הצעת שניפגש בשעה המוקדמת שלנו, זו בה השמש נמתחת וניתן להביט בה טבעית רגע לפני שהיא מתאפרת למען יום חדש.
לרגע ראיתי עצמי מכוונת שעון ולוקחת שני אוטובוסים, כמו פעם, רק כדי שתיגע בי. שארעד.
אבל קרן שמש מסויימת המצליחה לחדור דרכי עכשיו, בשעה העגולה שלאחר חצות, מזכירה לי שעליי להיות חזקה.
"ממתין לך יופי רב, כשתתעוררי ביקיצה טבעית" - אני יכולה לשמוע את השמש לוחשת לי.
היא מגלה לי שטוב לי יותר בלעדיך. עם כל כמה שאתה חסר, ולצד כל אותן הפגישות הקצרצרות שהחיו את מלא הגוף והנפש. גרמת לי בלבול רב. אכילה מופרזת בלכתך בכל פעם מחדש,
משגע הורמונים יקר. גרמת לי תחושת מעוף אדירה, ואז צניחה על קרקע קרה, שלאחריה המאמץ לקום לבד הוא מעייף. והרצון הזה שתופיע גם כשזקוקה לך אני נמאס עליי.
את ראויה לאהוב, כך אמרת לי. ויותר מזה, יקירי, ראויה שהגבר שלי יצעק ברחובות, בקולי קולות שאני שלו, שהידיעה השלמה הזו היא שעושה אותו מאושר.
כבר מאוחר. עייפתי. עייף אותי הקשר, המגנט שמשך אותנו להמציא בינינו רגשות ולהאמין שהם חזקים מכל השאר - נרדם. ובין פיהוק אחד לאחר אני מרגישה שאם רק אהיה חזקה מספיק שלא להיסחף אחרי פחדיך אזכה לכל הטוב המגיע לי.
והשמש, לה נתתי מילתי להיעלם, מבטיחה לי זאת.
זו השואפת להאיר גם כשכל העננים שמסביב מכבידים עליה, ואני, כמותה, שרגילה להילחם על זכותי לזרוח - מאמינה שכך יהיה.
הייה שלום, אהובי. אני נעלמת. מאומנת היטב בהקפאת הרגש. בעמידה בהבטחות.
שלך, אושרך.
- רוצים לקרוא עוד סיפורי התמודדות עם פרידה? הקליקו כאן
תמיד כשליבי סוער, גם הים חסר מנוחה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
