חוכמת רחוב

את עומדת לצאת מהבית, ואף על פי שאת באיחור מטורף את עסוקה בשאלה איזו מהחולצות שתלבשי תיראה יותר טוב עם איזה מהג'ינסים. חוסר ההחלטיות שלך מונע על ידי מחשבה טורדנית במיוחד – מה יהיה אם בדרך שבין הבית לעבודה יארוב לך צלם (ולא פפראצי)? הרי היום כמעט אין מגזין, מקומון או אפילו עיתון יומי שלא מקפיד לשחרר לרחובות סוללות צלמים שיחכו לך מאחורי הפינה כדי לתעד את הסגנון שאת מכתיבה מבלי משים, ולהביא את אופנת הרחוב הזאת אל המדורים הרלוונטיים. חלק מהמדורים, כמו זה המתפרסם במגזין "טיים אאוט" למשל, מתהדרים בטייטל המלחיץ "הק־ג־ב של הסטייל". מטרתם, כך מתברר, היא לבדוק "אם הצלחתם לייצר לוק של מיליון דולר או מראה של שקל ועשרה", והם מבטיחים פעילות רחוב ברמה של שירות חשאי כדי שיוכלו "לתפוס אתכם על חם".

הסטריט: קווים לדמותו

אבל מה זה בכלל אופנת רחוב? ואיך תדעי אם את שייכת לזן האיכותי של המתלבשות שמייצרות אותה? "אופנת רחוב היא השילוב בין הטרנדים שמוכתבים מסחרית לאופי המקומי ולסגנון האישי. לכן, אם נשווה בין אופנת הרחוב בפריז, בשטוקהולם ובברצלונה בשבוע מסוים בשנה, נגלה המון קווי דמיון בין הערים אבל גם שוני מובהק בין עיר אחת לשנייה ובין אדם אחד לרעהו", מסבירה דריה שועלי, מנכ"לית הסטארט אפ "Sense of Fashion", שמפעילה בלוג באותו השם, המוקדש למעצבי אופנת אינדי מכל העולם. "בעיניי, אופנת רחוב היא השילוב האולטימטיבי בין פריטים ממגוון סוגים: כאלה שנקנו ברשת אופנה, כאלה שהגיעו מחנותו המוקפדת של מעצב־על כלשהו, כאלה ששינית בעצמך, כאלה שדגת מהארון של סבתא וכאלה שאיתרת בחנות צדקה".

היסודות ההיסטוריים של אופנת הרחוב מונחים אי שם בשנות ה־50, אף על פי שכולם טועים לחשוב שהיא נולדה כמה עשורים מאוחר יותר, עם הפאנק והרוק. "זו תופעה שבנויה מכמה שלבי התפתחות. היא לא נוצרה בבת אחת", מרחיבה לאה פרץ, ראש המחלקה לעיצוב אופנה ב"שנקר". "עד שנות ה־50 הצעירים היו מין 'מבוגרים קטנים', ואפילו התלבשו בדיוק כמוהם. כשסטארים כמו אלביס וג'יימס דין חדרו לתודעה הציבורית, הם הביאו איתם אווירה של מרד נעורים וסגנון לבוש חדש לגמרי, שהתבסס על הג'ינס והטי־שירט".

לדברי פרץ, הצעירים שנסחפו לתוך העולם המופלא הזה הפכו כתוצאה מכך לפלח נפרד בחברה שמתעניין במוזיקה ובמקומות בילוי משלו, וגם מתלבש באופן שונה מבעבר. הג'ינס והטי־שירט של כוכבי הקולנוע והרוק'נרול חלחלו למיינסטרים, ושינו את ייעודם מפריטי לבוש שמזוהים עם פועלים וחיילים (הטי־שירט, למשל, היה פריט שחיילי המארינס האמריקאים נהגו ללבוש) לכאלה שנלבשים גם על ידי צעירים "רגילים". "בעגה מקצועית זה נקרא 'Dressing Down', כלומר להתלבש 'מתחת' לרף שמקובל במעמד שלך", מוסיפה פרץ.

אופנת הרחוב יוצאת מהארון

שוק האופנה זיהה את הפוטנציאל המסחרי העצום שהיה טמון בצעירים ובסטייל החדש שלהם, סימן אותם כקהל יעד – מה שלא קרה עד הפיפטיז – והסגנון שהגיע מהרחוב התחיל להימכר בחנויות באופן רשמי. בשנות ה־60 זכתה אופנת הרחוב למעמד פוליטי הודות לטקסטים ולאימג'ים שהופיעו על גבי טי־שירטים וביטאו השקפות עולם. בשנות ה־70 היא התחזקה עוד יותר בזכות הלבוש הבוטה של קבוצות שוליים דומיננטיות ומרדניות כמו הפאנקיסטים, ששאבו את סגנון הלבוש שלהם – בגדים קרועים, סיכות ביטחון, קולרים וניטים – היישר מהביבים.

קולאז': רויטל בנעים, צילום: יעל סלומה, אייל גיבלי,

histyley.com , flicker.com – street fashion groups

סצנת הסקייטרים שהתפתחה באייטיז תרמה גם היא לחיזוק הלגיטימציה של ה"סטריט וור" והג'ינס הרחב, הסניקרס וחולצות־הטי המקושקשות שלבשו הנערים על הסקטבורדים הפכו לפריטים של כבוד במלתחות של כולנו. המגמה המשיכה בניינטיז עם סצנת הגראנג' של סיאטל, והלוק המטונף־אך־חינני שהיה מזוהה איתה ונהפך לצו השעה האופנתי: חולצות פלנל משובצות, ג'ינסים קרועים, נעלי "דוק מרטינס", ובעצם כל מה שאי אפשר לקרוא לו הוט קוטור. אבל רק בסוף שנות ה־90, כשהאינטרנט נעשה לגורם השתלטן שמנהל לנו את התודעה, הגיעה אופנת הרחוב למעמד הכוכבות שבו היא אוחזת כיום. עוד קודם לכן זכו המתלבשים האופנתיים ברחוב לתשומת לב תקשורתית ותועדו בעיתונים ובטלוויזיה, אבל מהרגע שהאינטרנט היה לאמצעי הביטוי של האדם מהשורה – העייסק יצא משליטה. אתרים שמסקרים אופנת רחוב, כמו "The Sartorialist", נהפכו למשמעותיים כל כך בעבור חובבי האופנה עד שאתרים מובילי דעה כמו Style.com היו חייבים להעניק להם פינה קבועה, ובלוגרים שמפרסמים תמונות של עצמם מתלבשים הפכו לסלבס ברשת.

גם מעצבי־העל, שתצוגות ההוט קוטור שלהם הן שנתנו את הטון בעבר, נאלצו לקבל את האלטרנטיבה האופנתית שמציג הרחוב ולחפש בו את הטרנדים העתידיים. ואם עדיין לא השתכנעת בנוגע להשפעתו העצומה של הרחוב, בטח תשמחי לדעת שבאוגוסט האחרון נפתחה בדרום צרפת תערוכת צילום יוקרתית שאצר כריסטיאן לקרואה, והיא מסקרת אופנת רחוב מכל העולם. גם לישראל יש שם נציגות, בדמות הצילומים של יעל סלומה.

סלומה, שמתעדת את אופנת הרחוב בארץ בין השאר בבלוג שלה, "ההולך ברחובות", עסוקה באיתור מתלבשים יצירתיים. "אני מצלמת אנשים שתופסים לי את העין, שמעניינים אותי ושנראים יצירתיים באופן הלבוש שלהם", היא מפרשנת. "יש מודל יופי אחר. הטיפוסים שאני מצלמת פחות נוהים אחרי טרנדים ויותר מושפעים מאמנות וממוזיקה. זה הרעיון של אופנת רחוב – להעמיד במרכז לא דוגמנים אלא אנשים, שנראים נפלא כי הם יודעים לבחור את הבגדים הנכונים וליצור את החיבורים ביניהם בעצמם.

"חוץ מזה, בבלוג שלי אני מנסה לעודד את הגולשים לצרכנות נבונה, עניין שתעשיית האופנה לא ממש מקדמת היום. אני רוצה לגרום לאנשים לחשוב על אופן הייצור של הבגד שהם קנו ואם הפועלים שתפרו להם את החולצה עשו את זה תמורת שלושה שקלים ליום".

מה שהוביל את בתי האופנה הגדולים אל המסקנה שעליהם לרדת אל העם היא התפתחות דמותו של האינדיבידואל האופנתי, זה שמסרב להתקבע בתוך נורמות הצריכה הקפיטליסטיות ומתעקש לפתח סטייל אישי בלי צורך בהדרכה צמודה מצד מביני דבר מקצועיים. הם גם הבינו שבקצב החיים המוטרף של היום, שבגללו נדמה שכדור הארץ מכפיל את סיבוביו סביב השמש, כוח הקנייה

 אינו מצוי בנישת בגדי הקוטור. נשים שיודעות להעריך תפירה עילית הולכות ומפנות את מקומן למתלבשות זריזות יותר, עם דופק מהיר יותר שמחובר ישירות לאייפוד, ואלה לא תמיד מרגישות שקולקציות הקוטור העמלניות רלוונטיות לסגנון החיים שלהן.

מעצבי־על נבונים במיוחד, כמו קרל לגרפלד, סטלה מקרטני ורוברטו קוואלי, השכילו לפיכך לחבור לרשתות עממיות כמו "H&M" וליצור יחד איתן קולקציות משותפות שיתאימו לאורח החיים הפוסט־מודרני ולכיסה של הצרכנית הממוצעת. השוק הצביע ברגליים, ומאות שופוהוליקים נמנמו בעמידה בתור באישון לילה כדי להיות הראשונים שיניחו ידם על הפריטים.

מותגים נחשבים רבים משתפים פעולה גם עם אמני גרפיטי וסקייטרים. כך למשל "אדידס אוריג'ינלס" שחברו לאייקונים כמו גונזלס, שעיצב בעבורם ליין בהשראת עולם הסקטבורד של קליפורניה, כולל נעליים מיוחדות וטי־שירטים בהדפסים אולטרה־צבעוניים.

מתוך תצוגה של סטלה מקרטני

גם בארץ מושפעים המעצבים מאופנת הרחוב, ולא משנה לאיזה זרם עיצובי הם משתייכים. מירית וינשטוק, למשל, שמזוהה עם קו אלגנטי וענוג, שרחוק מאוד מהשפה האופנתית של מתלבשי הרחוב, גולשת בהתמדה בבלוגים הרלוונטיים: "אני אוהבת לראות איך אנשים ניגשים לבגד ומה הם עושים לו. לפעמים התוצאות הן רעות, לפעמים טובות ולפעמים הן מצחיקות אותי – לכל בחירה אופנתית כזו יש כל מיני אינטרפרטציות אפשריות, ואני ערה לכולן. מובן שזה משפיע על העבודה שלי. אני נתקלת בהרבה שילובי צבעים מעניינים ובבדים שזורקים אותי לכל מיני כיוונים חדשים. לא פעם הרעיונות שאני שואבת מהבלוגים נוגדים את ההשראות שאיתן אני רגילה לעבוד, וזה מרענן".

דמוקרטיה של סטייל או אגומניה?

עד כאן תמונת המצב נראית אידילית ממש. פתאום קם אדם בבוקר, ולפני שהוא זורק על עצמו אאוטפיט כלשהו הוא מבין שיכולה להיות לזה גם השפעה, אז הוא חושב פעמיים מה בדיוק כדאי לו ללבוש. הוא יודע שהוא חשוב והוא יודע שיש לו השפעה על הטרנדים הבאים שיסומנו בבתי האופנה הגדולים. לכאורה, הישג גדול לאיש הקטן, נכון? אבל אם תתעמקי בתופעה רק עוד קצת תגלי שיש לה גם צד פחות זוהר, שכולל בלוגרים שהתמוטטו נפשית כתוצאה מההתעסקות בעצמם וחנויות יד שנייה שנעשו ממותגות לא פחות מהבוטיקים הכי יוקרתיים. יכול להיות שההתעסקות הטרנדית באינדיבידואל מייצרת בעצם חפלה ענקית של נרקיסיזם?

"אני לא חושבת שעיסוק באופנה מעיד בהכרח על עיסוק עצמי מוגזם", אומרת שועלי. "אני מכירה כמה אנשים בעלי חוש אופנתי מוצלח במיוחד שמפגינים מדי שבת בבילעין או נלחמים למען זכויות אדם בדרכים אחרותיותר מזה, אני חושבת שמי שמבטא את עצמו חיצונית כאינדיבידואל יהיה מוכן גם להכיר בבני אדם אחרים כאינדיבידואלים ולראות אותם כפרטים ששווים לו בזכויותיהם, ולא כחלק מאיזושהי קטגוריה לאומית, דתית או אתנית".

טרישה רויאל, מהבלוג "Bits & Bobbins", שגם הקימה את קהילת המתלבשות "Wardrobe Remix", המונה יותר מ־10 אלף חברים ב"פליקר", עסקה באחרונה באתר שלה בספר אמריקאי חדש שייצא בקרוב בשם "אופנה נרקיסיסטית: מברלין עד ניו יורק", שחוקר את תופעת החבר'ה שמפרסמים את תמונות האופנה האישיות שלהם בבלוג. רויאל העלתה לדיון את השאלה ההכרחית: האם העובדה שאנשים חושפים את עצמם לעין הציבור הופכת אותם בהכרח לכאלה שמטפחים את האגו שלהם באופן אובססיבי?

מתברר שרוב המטקבקים רואים בבלוגי האופנה האלה כלי לביטוי עצמי, ולא להאדרה עצמית. קרוליין, למשל, טוענת ש"התגובות שעשויים לקבל הן לא תמיד אוהדות, מה שלא נראה לי כדבר שנרקיסיסטים היו מעוניינים בו. הפרסום בבלוגים מאפשר לקחת חלק, ולו הקטן ביותר, בעולם האופנה, שהוא בדרך כלל עולם של אליטה בלתי נגישה. חוץ מזה, הבלוגים גם מעניקים השראה לאנשים אחרים"; הגולשת "M", מצדה, אומרת: "אני חושבת שהעלאת פוסט בצירוף תמונות של עצמך דורשת איזושהי רמה של אקסהיביציוניזם ונטייה לקידום ה'עצמי'. אנחנו מציגים את עצמנו לראווה מול העולם, אבל אני לא חושבת שזה בהכרח משהו רע. זה אמנם שואו אוף, אבל זה גם כיף להמציא את עצמך מחדש"; "The Great Armadillo" סבורה ש"אם הבלוגינג מעניק למישהו ביטחון עצמי – אני בעד"; וקייסי מוסיפה נקודה מעניינת: "נרקיסיסטים מתעניינים רק בעצמם ובאופן שהדברים משפיעים עליהם, ולאו דווקא על הסביבה. בלוגים קיימים כדי שהסביבה תוכל לקרוא אותם, ולכן הטענה בדבר נרקיסיזם נראית לי משונה".

מצד שני, צריך לזכור שהתגובות הגיעו מאנשים שמתעניינים בתופעה, מעורבים בה בעצמם וכנראה מנהלים גם בלוג משלהם. אף אחד לא אוהב להודות בעובדה שהוא מריע לעצמו מול המראה. לעומת אלה, ייתכן שקיימים גולשים שאין להם עניין לראות אנשים זרים שמתערטלים מנטאלית מול עדשת המצלמה. אלה יטענו במרץ שמדובר בהתעסקות עצמית מוגזמת, ושאין הבדל גדול בין שופינג סטנדרטי ברשתות הגדולות למרדף אובססיבי אחרי פריטים ייחודיים מיד שנייה ברחבי "eBay".

אז השתחררנו משלטונם הרודני של מעצבי־העל, אבל ייתכן שבדרך נקלענו לדיקטטורה מסוג חדש. העובדה שמדובר באופנת רחוב לא אומרת שהיא דורשת פחות השקעה של זמן וכסף או שהיא סלחנית יותר כלפי מי שלא מתלבש לפי התבניות שהיא מחשיבה. כמו לכל תופעה, גם לאופנת הרחוב יש שני צדדים: השפוי שבהם נוגע לאנשים מאוזנים ורגועים שרוצים לחלוק מקורות השראה עם הסביבה. כולנו תקווה שהם לא יפגשו את הצד השני, הפחות נעים, שאליו הגיעה אגתה מ"StyleBytes", הבלוגרית הנערצת מנורבגיה, שאחרי עבודת תיעוד עצמי מאומצת נעלמה בפתאומיות כשחייה האישיים נקלעו למשבר וההתעסקות האובססיבית שלה בבגדים נראתה פתאום קצת פחות מאגניבה.