הוא הראה לי שוב את כוחו הקסום של החיבוק
אני, מעולם לא ידעתי איך מספרים על קיומם של הימים הקשים, כיצד משתפים בהם את אלה שאכפת להם באמת ובתמים משלוותי, בוחרת בנגישות השתיקה, והוא - הוא מבין
יש ימים מסויימים שקשה לי ואני קצת מרחמת על עצמי. לפעמים אני מוצאת סיבה למצברוח הירוד, מתרצת בשמה את התחושות. בשאר הפעמים אני מאשימה את מזג האוויר.
ואז, אני מרכיבה את זוג משקפיי המיוחדים, אלה שכלפי חוץ עדשותיהם שחורות כדי שיוכלו להסתיר היטב את הדמעות, ואילו כלפי פנים מאפשרים ראייה ורודה של הדברים. חמושה במשקפיים האלה, אני יוצאת לעבר ימים לא פשוטים, בהם הכל ממשיך להתנהל כרגיל, בזמן בו אני נלחמת בעצמי.משכנעת את עצמי שמדובר בתקופת מבחן נוספת, שבסופה יחולקו פרסי השתתפות.
אני אחרת מלפני שנים. למדתי להודות בקיומו של העצב, ודרכו - להתמודד. אני לוחשת לעצמי את כל מיני הטובות שיש לעולם להציע במיוחד בעבורי, אם רק אבטיח לשנן היטב את חומר הבחינה, לתרגל, ללמוד היטב מהניסיון, ליישם את הידע האישי שלי ולא להעתיק.
עדיין אני מוצאת בי סוג משבית של כאב, המסוגל להחליש כוחותיי, אלה שבשאר תקופות המבחן עומדים יפה בדרישות וממשיכים קדימה. אולי מפני שחולשות הגוף חוברות להן יחד באותם הימים, גורמות לגוף להיחלש ואיתו שאר הדברים בהם אני נאחזת. לפתע צצים כאבים פנימיים בצידי הגוף, באזור החזה ובזוג רגליי, שאמורות לשאת אותי אל עבר מכלול שאיפותיי.
ואני, שמעולם לא ידעתי איך מספרים על קיומם של אותם הימים בהם קשה, כיצד משתפים בהם את אלה שאכן איכפת להם באמת ובתמים משלוותי, בוחרת בנגישות השתיקה, סוג של מנגנון הגנה שנצמד אליי ומסרב להתנתק. חלקתי אותם אמנם עם דפי יומן רבים, אבל גם שמרתי רבות לעצמי. שכן בימים בהם מבקר את מפתן נפשי העצב, אני נוהגת להיעלם, לתפוס מרחק פרטי, ובעיקר - לא מסוגלת לחבק.
"בואי נצא להתאוורר", הוא מבקש. מכיר אותי טוב מדי, יודע שאני עלולה לבחור שוב במסלול השתיקות. דרך ששנים ליוותה את צעדיי, חנקה את מילותיי מלצאת ועשתה לי פצע קטן בתוך הבטן, זה שבגללו אסור לי לאכול כעת יותר מדי שטויות.
הוא מתבונן בי ממרחק מה, מכבד את מחסום המגע שלי, זה שפועל באופן אוטומטי באותם ימי המלחמות הפרטיות. רוצה כל כך לגעת, לאהוב אותי מקרוב, ואני חוסמת את רצונותיו.
הוא מנסה לתמוך, לעזור לי בדרכו המיוחדת, זו שגרמה לי להתאהב ביופיו הפנימי, ברכותו, ובעיקר באדם הטהור שהוא. הוא חושש מלבקש ממני לדבר, עוצר בעצמו מלגלות לי את כוחן של המילים, לא רק של אלה הכתובות, את האופן שביכולתן לשחרר ולאפשר לשוב אל נתיב האופטימיות במהרה.
אני במקומו הייתי עוזבת אותי מזמן
ואני, שלא מסוגלת להתקרב אל חומו, למרות הקור במקום בו אני ניצבת קפואה, לא מבינה כיצד הוא נותר לצידי. אני במקומו הייתי עוזבת את עצמי מזמן.
והוא, בתוך כל השתיקה הזו נשאר להתבונן, לחייך בחצי החיוך המקבל שלו, זה המאשר שהוא מקבלני כך, בדיוק כפי שאני, גם באותם ימים בהם אין ביכולתי לגעת. מתאפק מלהודות שזה בסדר לבכות, מותר ואף רצוי לעיתים, שכל אחד נשבר, וזו הסיבה שהמציאו את ה"יחד". לוקח נשימה ארוכה ומעז לבקשני שוב: "בואי".
הוא אינו חושש, משתוקק ללטף את פחדיי, להבטיח לי שהוא דואג לאושרי וימשיך לעשות כך גם מחר ובימים שלאחריו.
אני מתרוממת לי נטולת חשק, מקדישה לו מבט עייף, משלימה את חצי חיוכו בשלי, המאולץ במקצת.
"תאפשרי לי ללמדך שוב את קסמו של החיבוק", הוא שואל בנימה קובעת. מאשר לי להסס לכמה שניות, בזמן שהוא קם ומתקרב אליי באיטיות. מלטף. מפשיר אותי לאט. מחבק ומנשים את חושיי מחדש. לוחש לי שלא אחשוב יותר מדי. יודע שזה בלתי אפשרי, ממש כשם שאינני יודעת כיצד מדברים רגשות. איך אומרים כאב במילים. מכיר את בדידותי, את היכולת לכתוב אודותיה.
"כתבי את הבדידות שלך, כך אשמע אותך", הוא מציע לי ואז משחרר אותי באיטיות, מותיר לי לגשת אל כס המלכות שלמול מסך המחשב, על מנת שאוכל להתיישב ולהתחיל לחבר אותיות יחד. הרי כוחו הנפלא של ה"יחד" הוא להעניק משמעות.
הוא שם, עודנו לצידי, בעדינות האינסופית שלו. מתחבר אל השקט שבי ומבטיח לי במבט עיניו שיהיה בסדר.
ואני... אני כלכך בטוחה שכך. כל עוד הוא נשאר גם בימים קשים, בהם קשה לי לחבק.
האימייל של טל
למדתי להודות בקיומו של העצב
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
