מדריך: איך להיכנס ובעיקר לצאת מהמיון בשלום?

"גם אני כמו נשים רבות אוהבת למצוא חן, ואת דרכי כחולה התחלתי כחולה שאוהבת לרצות”, כותבת מישל מאייר מארצות הברית בבלוג שלה ”איך הפכתי לחולה בעייתית”. כחולה מהסוג שאוהב לרצות הגיעה מאייר עם נפיחות חשודה בידיים לראומטולוג (מומחה למחלות מפרקים), והוא אבחן את התסמינים כתופעה הקשורה לדלקת מפרקים. מאייר, אז סטודנטית ללימודי בריאות הציבור, העלתה בפניו את החשד שהיא חולה בסקלרודרמה, מחלה חמורה ובלתי ניתנת לריפוי שבה הגוף תוקף את עצמו. אבל כשהרופא שלה דבק באבחנתו - היא לא התווכחה, ולא הקשיבה לתחושות לבה, שבהמשך התגלו כנכונות.

”בתמורה להיותי חולה נעימה הסתובבתי 14 חודשים עם אבחנה שגויה, טופלתי בטיפולים מיותרים, מנעו ממני להיכנס להריון ועוד. כשהפכתי לבסוף לחולה ’קשה’, סיימתי מערכות יחסים עם רופאים שלא הקשיבו לספקות שלי ובחרתי ברופאים שמקשיבים לי ולא מכתיבים לי איך לנהוג”, היא מסכמת. 

משמאל: מרכיב מרכזי בטיפול הרפואי

מאייר לא לבד. חולים רבים לומדים שמעורבותם בטיפול הרפואי יכולה להיות יעילה ולפעמים אפילו חיונית. עד כמה סוגיית המעורבות בטיפול הרפואי מטרידה את הציבור אפשר ללמוד משמות ספרי העזרה העצמית שמככבים בחנויות. ”איך לצאת מבית החולים בחיים?”, ”איך לצאת בשלום מניתוח?” ו”המדריך לחולה החכם” הם דוגמה לכמה מהם.

מאחורי הכותרות האלה מסתתרת ההנחה המדאיגה שלא בטוח שנירפא בבית החולים ושזה לא מובן מאליו שכל מה שיעשו לנו שם יועיל לבריאותנו. וההנחה הזאת לא נשמעת היום מפי זרמים חתרניים, אלא מפי ראשי הממסד הרפואי עצמם. או כפי שמנסח זאת פרופ’ אליק אבירם, המנהל המדעי של המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות בישראל: ”מעצם טבעו בית חולים הוא מקום מסוכן. צריך לזכור שנעשות בו הרבה פעולות שיש בהן סיכון”.

ומי אמור לדאוג לכך שנצא מבית החולים בחיים? אנחנו בעצמנו, מתברר. אנחנו, החולים הקטנים והבורים, חסרי האסרטיביות ובני הטעות, צריכים להיות מעורבים בטיפול הרפואי שלנו כדי להבטיח את הצלחתו. וגם את ההנחה הזאת אפשר לשמוע היום מפי מיטב הרופאים, כמו פרופ’ יואל דונחין, מנהל היחידה לבטיחות החולה במרכז הרפואי הדסה, שטוען כי ”כיום ידוע שהחולה הוא מרכיב מרכזי בטיפול הרפואי”.

סוף עידן הסנדלרות

תפיסת החולה כמי שאמור להיות מעורב בטיפול הרפואי מבטאת מגמה שהולכת ומתרחבת בעולם הרפואה, הרואה ברופא ובחולה צוות שאמור לפעול בשיתוף פעולה בעת קבלת החלטות כדי להצליח במשימת הריפוי. המודל הזה עומד בניגוד מוחלט למודל ששלט בעולם הרפואי לפני 50 שנה, במה שמכונה כיום ”העידן הפטרנליסטי”. אז נתפס הרופא כבעל הידע היחידי, וכמי שאמור לקבל לבדו החלטות הנוגעות לבריאות החולה. החולה, לעומת זאת, נתפס כנעל שהגיעה לסנדלר, מישהו שהרופא צריך לעשות עליו את העבודה. ”רופאים היו מדברים על החולה כעל ’החולה שלי’”, אומרת פרופ’ רבקה יעקובי, ראש המגמה לפסיכולוגיה רפואית במכללה האקדמית של תל אביב יפו, ”ובמקרה שהחולה לא היה מסכים להמלצות שלהם הם היו מכנים אותו ’חולה לא צייתן’”.

ולמי אנחנו חייבים את השינוי? לדברי פרופ’ אבינועם רכס, נוירולוג במרכז הרפואי הדסה ויו”ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל, השינוי התחולל בעקבות גורמים רבים, ובהם חוק זכויות החולה (המחייב את הרופא להסביר

 ולעדכן את החולה), האינטרנט (שהפך את הידע הרפואי נגיש לכולם), וגורמים נוספים, כמו המהפכה הצרכנית שהפכה את המטופל ללקוח בעל כוח כלכלי.

אבל צריך לזכור שככובד המעמד כך כובד האחריות, והשדרוג שלנו ממעמד ”הנעל שזקוקה לתיקון” למעמד ”עוזרי הרופא” מלווה גם בעלייה בדרישות. כדי שהטיפול הרפואי המשותף יהיה מוצלח, אנחנו צריכים ללמוד איך להיות מטופלים יעילים. אנחנו צריכים לדעת למה לשים לב, על אילו טעויות בכוחנו לעלות ואיך להפעיל את המערכת ולהשמיע את קולנו בצורה יעילה, אך לא מעוררת התנגדות. זה תופס בכל מפגש עם רופא, אבל במפגש עם מערך מורכב כמו בית החולים, העניין מתעצם עוד יותר.

איתרע מזלכם, ואתם בדרך לבית החולים? נלווה אתכם מכאן, תחנה אחר תחנה, וננסה לעזור לכם לצאת ממנו בשלום כל הדרך מהמיון ועד השחרור. בהצלחה!

תחנה ראשונה: חדר מיון

חדר המיון כשמו כן הוא ובו נעשה מיון גס של הפונים לעזרה דחופה. מחדר המיון הדרך מתפצלת לשלוש תחנות אפשריות: ניתוח חירום, אשפוז או הביתה. את רופא המיון לא תראו יותר. מערכת היחסים איתו תהיה קצרה ולכן לא כדאי להשקיע בה הרבה. כל מה שאתם צריכים כאן זה לדאוג ולוודא לכך שימיינו אתכם לתחנה הנכונה.

1. הפנימו את הברקוד. כשאתם נרשמים במיון לוקחת האחות את כל הפרטים המזהים ובתמורה נותנת לכם ברקוד שאמור להבטיח שלא יבלבלו אתכם עם חולה אחר. ודאו שהברקוד שקיבלתם הוא אכן שלכם ושכל הפרטים בו נכונים.

2. דעו מול מי אתם עומדים. בבית החולים מסתובבים הרבה אנשים בחלוקים וכדאי שתיתנו לאדם הנכון את המידע הנכון. בקשו מכל איש צוות שניצב מולכם להציג את עצמו ולהגדיר את תפקידו.

בלי להתבייש, בלי לשחק משחקים

3. אל תשחקו משחקים. יש חולים שנוטים לבחון את הרופא ולראות אם הוא יצליח לעלות על הייחוד שלהם (לב בצד ימין, עין תותבת או קוצב לב) בעצמו. אבל חדר המיון הוא לא האוהל של מגדת העתידות, וכל משחק כזה יכול לעכב את הטיפול הנכון בכם. גם לביישנות אין מקום בחדר הזה, ואם נסיבות האירוע שבגללו הגעתם לכאן מביכות במקצת, זה הזמן להתמודד איתן. מידע גלוי ומלא יעזור לרופא לאבחן נכון את מצבכם ולא יסיט אותו לכיוונים לא רצויים.

תחנה שנייה: אשפוז

אחרי שעברתם את חדר המיון ברור לכולם שהתקבלתם – השאלה היא למה בדיוק? במחלקה תראו לראשונה רופא המתמחה בבעיה שבגללה הגעתם לכאן. אלא שפעמים רבות (בעיקר אם מדובר בשעות הערב) זה אכן יהיה רופא מתמחה ולא מומחה. הרופא המתמחה הוא זה שייתן לכם את הטיפול הראשוני, וכדאי שתהיו מרוכזים וערניים בפגישה איתו.

1. דעו את עצמכם. ספרו שוב לרופא במחלקה את ההיסטוריה הרפואית שלכם. רופא המיון השתמש בה רק כדי לדעת לאיזה רופא להפנות אתכם ואילו הרופא שמולכם צריך להשתמש בה כדי לדעת איך להתחיל את הטיפול בכם. בזמן אמת

 הזיכרון יכול להפוך לבוגדני, ולא מעט אנשים אינם זוכרים את ההיסטוריה הרפואית שלהם ובתשובה לשאלה ”איזה תרופות אתה נוטל?” עונים: ”התרופה הוורודה הזאת, נו, שיש לה שם שנשמע כמו פרספקס”. בעיקרון, כדאי שתנהלו תיק שבו יופיע המידע החשוב – כמו אילו תרופות אתם לוקחים, מה סוג הדם שלכם, אילו בדיקות עשיתם וכו’. אבל אם האשפוז הגיע בהפתעה ואתם זוכרים שיש דברים ששכחתם, בקשו ממישהו שיביא את המסמכים הרלוונטיים לבית החולים והציגו אותם בביקור הרופאים למחרת.

2. טפלו בהם בכפפות של לטקס. בית החולים חביב מאוד על חיידקים מסוגים שונים. אנשים בריאים יחסית יכולים אולי להתגבר עליהם, אבל חולים נמצאים בסיכון גבוה ללקות בזיהומים. אמצעי ההתגוננות הטוב ביותר הוא שטיפת הידיים. לאורך כל האשפוז ודאו שאתם שוטפים ידיים ושהאורחים שלכם שוטפים ידיים, ומעל הכל – היו בטוחים שאנשי הצוות הרפואי שבודקים אתכם שטפו את הידיים. נכון, לא נעים להעיר לרופא שישטוף את ידיו, אבל הרבה פחות נעים להידבק במחלה שיכולתם להימנע ממנה.

3. תתערבו, תעקבו, תוודאו. הקפידו להיות כמה שיותר מעורבים בקבלת ההחלטות, לדעת מה האבחנה של הרופאים, איך הם מתכוונים לטפל בכם ואיך זה אמור לעזור לכם. חוק זכויות החולה מחייב את הרופא להסביר לכם ולהציג בפניכם את פרטי מחלתכם ואת אפשרויות הטיפול בה. ולא זו בלבד, אתם יכולים לסרב לטיפול רפואי, גם אם לרופא זה נראה כמו הטיפול הרצוי, ובמידת הצורך אף לחתום על ויתור ולעזוב את בית החולים. רק מי שיודע מה עומדים לעשות לו יכול לומר: ”הניתוח הוא לא בלב, הוא בברך” או: ”סוג הדם שלי הוא A ולא B”.

ברור שאתם מרגישים לא טוב. בגלל זה אתם כאן. עם זאת, לא תמיד ברור כמה לא טוב אתם אמורים להרגיש. לקרוא לרופא? מצד אחד אתם לא רוצים להיות מפונקים, קוטרים, ולהטריד אותו סתם כך. מצד שני, מה אם אתם מפספסים כאן איזה חיידק טורף, הידרדרות במצב או תגובה אלרגית בלתי צפויה לתרופה שקיבלתם?

התשובה הנכונה היא כמובן: קראו לו. יכול להיות שמדובר באזעקת שווא, אבל תמיד קיימת האפשרות שמדובר באזעקת אמת, ואת זו לא אתם ולא הצוות שמטפל בכם תרצו לפספס. מה שכן, לאגרסיביות אין מקום כאן והיא מעולם לא הצילה איש. הצוות הרפואי נמצא כאן כדי לטפל בכם וודאי שאינו האויב שלכם ואין בכוונתו לגרום לכם רע. אז מה כן? אסרטיביות היא מילת המפתח, ושביל הזהב עובר בין כבוד לתקיפות. שמרו על קור רוח, נהגו בצוות בעדינות - אבל אל תוותרו.  

בדרך לניתוח

אם אינכם משוכנעים שמה שהרופא ממליץ לכם לעשות הוא הדבר הטוב ביותר, או שיש לכם ספק שמא הוא עצמו אינו הדבר הטוב ביותר שקרה לכם, זכותכם, וכמעט חובתכם, לבקש לראות רופא נוסף. אנשים רבים, שמושפעים כנראה מהמודל הרומנטי ליחסים, חושבים שאם הם רוצים לראות רופא מהצד, הם צריכים להשתדל לפחות להסתיר זאת מהרופא החוקי שלהם. אלא שההפך הוא הנכון. העובדה שאתם רוצים לשמוע דעה נוספת אינה אמורה להעליב את הרופא שלכם,

 ועליכם לחלוק אותה איתו. גם כשאתם מאושפזים בבית החולים, שם מתקבלת ההחלטה לעשות לכם פרוצדורה או ניתוח דחוף, ואין לכם אפשרות לצאת ממנו – תוכלו לבקש שיגיע רופא אחר וייתן חוות דעת נוספת.

אז מי בעצם אמור לקבל את ההחלטה הסופית לגבי הטיפול הרפואי? ”כל המודלים לקבלת החלטות מקובלים”, אומר פרופ’ רכס, ”כל עוד הם מוסכמים על שני הצדדים. לעתים החולה הוא זה שמכתיב את האפשרות הטיפולית, לעתים הרופא, ולעתים הם מקבלים החלטה ביחד. מובן שהדבר תלוי גם בטיב ההחלטה הרפואית שעומדת על הפרק. אם למשל מדובר במקרים שבהם אין בהירות רבה לגבי יעילות האפשרות הטיפולית, כמו בניתוח דיסק למניעת כאבי גב, סביר שהחולה יהיה מעורב יותר, בעוד שכשמדובר על טיפול במחלה כמו סרטן השד, סביר שלשיקול הרופא יהיה יותר משקל”.

תחנה אחרונה: שחרור

מזל טוב. הניתוח עבר בשלום! הבראתם! הודיעו לכם שמחר אתם הולכים הביתה! השתחררתם מבית החולים אבל לא מהאחריות לבריאות שלכם. נהפוך הוא. עכשיו רופא בית החולים נוטש אתכם ומצפה שתדאגו לבריאותכם ותיידעו את הרופא שלכם על הקורות אתכם. דקה לפני שאתם נמלטים מבית החולים, אל תשכחו שהבריאות בידיים שלכם.

”במעבר מטיפולו של רופא בית החולים לרשות הרופא המטפל יכולות לחול הרבה טעויות, שלא פעם עולות לחולים באשפוז חוזר”, מזהיר פרופ’ אבירם. ”בניגוד לתחומי עיסוק אחרים, שבהם איש מקצוע אחד מעביר לאיש מקצוע אחר את הטיפול במשימה כלשהי והם עוברים חפיפה קצרה, כאן אין חפיפה”. רופא בית החולים שלך והרופא המטפל לא ייפגשו ויעבירו את האחריות על הטיפול בכם מאחד לשני. אם לא תגיעו עם מכתב שחרור לרופא שלכם, זה לא יקרה לכם.

אבל הבריאות מסוגלת להישמט לכם מהידיים לא רק אם המכתב נופל לתוך שלולית בדרך או עף ברוח, אלא גם אם חסרים בו פרטים מסוימים או שהוא אינו בהיר או מכיל טעויות. קראו את המכתב וודאו שכל פרטי האשפוז, האירועים החריגים, הניתוח שעברתם והתרופות שקיבלתם מופיעים בו. לא מבינים מילה? זכותכם לבקש מהאחות או מהרופא שיסבירו לכם כל מה שכתוב שם.