רצינו לפתוח בתודה, ובכמה עדכונים. המון תודה למי שעזר וענה, בתגובות ובמיילים. הגיעו אלינו כמה אנשים מרתקים ומיוחדים, שתרמו מזמנם כדי לכתוב ולייעץ, לשאול ולתהות, זה לא מובן מאליו עבורנו והיה מאוד מעניין, עם חלקם נישאר בקשר (בענייני ויקידו או בעניינים אחרים) את חלקם אנחנו מתים לשכור כשנוכל, ועם חלקם אנחנו בהחלט מתכננים לעבוד בעתיד.
בעניין ההשקעה, מה שבחרנו בסוף לעשות היה ללכת על אופציית הכסף הקטן ומעט האחוזים, מתוך מטרה (הירואית, גם אם לא ממש נחיה ברווחה) להגיע לסיבוב גדול יותר כשיש לנו כבר מוצר מרוויח, עם משתמשים וקהילה.
בעניין השיתוף, בסופו של דבר הסכמנו עם רוב הדעות שעלו כאן, וזו היתה גם הנטייה הטבעית שלנו, לבחור במוצר שיש לו יותר קווים משיקים עם ההתנהלות שלנו בעניין יחסי הורה/ילד וההשקעה הנדרשת מההורה, יצאנו השבוע מהפגישה עם האתר השני, עם החלטה להמשיך הלאה, ועכשיו אנחנו עובדים על המודל, משא ומתן, ושאלת מיליון הדולר הטכנולוגית: איך זה בדיוק הולך לקרות?
צד הילדים באפליקציה כבר מתחיל להראות סימנים של בגרות. כפי שאמר צ'רצ'יל בשלהי מלחמת העולם השניה: זהו לא הסוף, זה אפילו לא התחלת הסוף, אך אפשר וזהו סוף ההתחלה. כיום ניתן להקליט, לשלוח ולצפות בהודעות, לסנן לפי שולח/נמען, ולהראות את הסטוריית השיחות איתו, החברים מסתדרים אוטומטית לפי כמות התקשורת בינם לבין בעל החשבון - והכל בצורה שילד בן 5 או סבא בן 70 יכולים לעשות ללא כל קושי ובלי "להבין במחשבים".
עם זאת, כמעט בכל פגישה אנו מקבלים פידבקים המציעים פיצ'רים חדשים. חלק מהרעיונות מעולים וחלקם, איך נאמר זאת בעדינות, לא הכרחיים. הבעיה שלנו (ואנחנו מניחים שלא רק שלנו) עם הוספת פיצ'רים - ובאופן כללי עם הרחבת האפליקציה - נוגעת לכמה עניינים שונים:
רלוונטיות
כאפליקציה לילדים אנחנו צריכים להתמקד בפיצ'רים המתאימים לקהל היעד שלנו ורבות מההצעות לא לוקחות בחשבון שגם ילד קטן אמור להשתמש בהן. האם אפשרות תיוג תעזור לילד בן שש לאתר את ההודעות הרלוונטיות לו? משהו גורם לי לחשוב שלא. ובכלל, רובנו כה רגילים לחשוב במונחים של web2.0 עד שקשה לנו להבין שילדים לא חושבים במונחים האלה.
ומעבר לזה, הביטוי הקלישאי "שמור את זה פשוט" נכון כפליים כשמדובר בילדים, לא סתם ילדים מסוגלים להשתמש ברמה גבוהה יחסית באתרים המיישמים את הקלישאה הזו.
התמקדות מול הרחבה
כמה פיצ'רים נוכל להעמיד בצורה טובה עד הראשון לספטמבר? שהוא תאריך היעד שלנו לבטא הסגורה, לדוגמה, הווידאו כרגע טוב בהשוואה ל- skype ודומיו אך החוויה אותה אנו רוצים לספק להורה ולילד, צריכה להיות דומה יותר לאיכות טלוויזיה מאשר לווידאו צ'אט. כמה מאמצים נוכל להשקיע במקביל מבלי לפגוע באיכות המוצר הסופי?
כל פיצ'ר נוסף צריך להיות שווה את גזילת המשאבים מהפיצ'רים אותם אנו כבר רוצים לספק ואת הפגיעה המתחייבת באיכותם.
הפשטות היא הקוסמת לנו, אבל תמיד יבוא מי שיגיד לנו "זה כל מה שזה עושה"?
האם הרבה יותר זה טוב יותר?
כמה פיצ'רים בכלל צריך? יישומים אינטרנטיים גורמים למפתחים להרגיש שמדובר ברובוטריקים היכולים להחליף צורה ויעוד ככל שיחפצו, אך האם זה הדבר לו זקוקים המשתמשים? אם המכונית שלכם היתה יכולה להכין קפה האם הייתם מעדיפים לשתות את הקפה שלכם במכונית? (אל תענו לי).
השאלה שצריכה להישאל היא באיזה שלב ריבוי האפשרויות הופך להיות נטל על המשתמש ומפריע לו לתפעל את המערכת? ומתי תפסת מרובה הופך להיות לא תפסת?
כל אלה מביאים אותנו לשאלה: מתי מוכן זה מוכן? מהי הנקודה בה נוכל להסתכל על ויקידו ולהגיד "זה מספיק" (בשלב זה) והאם יש בכלל נקודה שכזו?
תמיד צריך לקחת בחשבון שיש את הצד הנראה לעין, ויש את הדברים הנסתרים, המשפיעים על החוויה בצורה דרמטית, כמו עמידות שרתים למספר משתמשים רב, איכות ומהירות השידור, ועוד. לא מספיק להסתכל על ממשק צעצועי ונוצץ ולהיות מרוצים.
כמובן, שכאן נכנסים הילדים לתמונה. הנסיונות הראשונים עם אוכלוסיית המשתמשים כבר הניבה שינויים כמו, למשל הצורך לאפשר לילד ללחוץ על כפתור השליחה ורק אח"כ על הנמען, ולא רק להיפך כפי שתוכנן. מסתבר שהכלי יהיה מוכן כשרוב הילדים (וההורים) יהיו מרוצים ממנו אך זוהי אמירה מהסוג שלא ממש עוזר, כמו "המאסטר בא כשהתלמיד מוכן".
אז: מתי מוכן זה מוכן? למישהו יש תובנה מעניינת?
כתבו לנו:
amit@vikido.com
yami@vikido.com
שוחחו איתנו בטוויטר:
@vikidoteam
הסטארט אפ השקוף מתפרסם גם ב-The Coils
.
