עד עכשיו נראה היה כי הכל הולך בצורה הטובה ביותר האפשרית. הפיתוח מקדים את לוחות הזמנים בצורה שהפתיעה אפילו אותנו (ולחלקנו 20 שנות נסיון בפיתוח), המשקיעים מגלים עניין רב, ושיתופי הפעולה הולכים ומתגבשים לידי הסכמים
כייקים טובים אנחנו מניחים מייד כי לסבל נועדנו, והצרות בואו יבואו, אבל מקצועית לפחות הדברים זרמו נקי. ואז התחיל הכל להשתבש.
עומסים בספקית הוידאו הופיעו כגמגומי הודעות במצגות שביצענו ("ובכן, כאן זה מנגן את ההודעה, כלומר, אמור לנגן"), תקלה בכרטיס האשראי הורידה את האתר ליומיים (בדיוק כששלחנו זימון לאחת הדמויות החשובות והמשפיעות בתעשיה "היי, תוכל לצפות בהודעת הויקידו שלך ממש, הממ, כאן"..).
זאת ועוד, משקיע שכבר אמר "אני בפנים בואו נפגש לסגור עוד יומיים" נתקל בקשיי נזילות לא צפויים ונסוג, הרכב של אחד מהמפתחים החליט להפגש עם רכב אחר ושלח את הבחור בחיפושים אחר רכב חדש כך שצד ההורים נותר תקוע בשלב קריטי ועוד אי אלו אירועים אישיים שגרמו לנו להרגיש שאנו מדשדשים במקום ואף צועדים אחורה.
בעודנו כותבים גם כשל לו מפתח אפליקציית הילדים, כשהוא חבול להפליא לאחר שנמרח עם אופניו על האספלט הלוהט בדרך לעבודה.
החופש הגדול והחום הנורא העבירו את הילדים שלנו על דעתם, ויום בריכה בקייטנה הופך לתרגיל בהישרדות, כאשר בשלוש בלילה
הילדה מתעוררת בבעתה שמא שכחה מגבת. בדרך כלל ביעותים אלו שמורים למצבים כגון שבועות "אסור לשכוח כדורי גבינה בפלפל", חולצות לבנות "אבל בלי כתוב" ותלבושת מכבים בחנוכה "כחול וצהוב, כולם יודעים את זה".
כך, גם פעילויות היום יום הופכות להיות שדה קרב כשלפגישה בקרן הון סיכון מכובדת בארץ קרנות ההון בהרצליה אנחנו מגיעים עם ילד אנרגטי בן שש. במהלך הפגישה הוא חולף שוב ושוב על פני דלתות הזכוכית המהודרות, שואג בקול רם אל מול הפרטנרים האדישים וחולק עוגיות עם נערות מחלקת השיוק. מזל שבילדים עסקינן, וההורים העייפים מהצד השני של השולחן מנידים ראש בהבנה.
מן ההגינות לציין כי קרו גם כמה דברים משמחים במיוחד, כמו שיתוף פעולה שהוזכר במאמר קודם, ההולך ומתקדם וקידום אגף אדמינסטרצית הילדים אך התחושה הכללית היא שהרוח העזה שנשבה במפרשינו בחודשיים האחרונים הפכה בשבוע האחרון למשב עדין המתקשה להזיז תלתל.
בכל פעם שאנחנו מתחילים לקטר נזכר ימי בדרשת ראש השנה, בבית כנסת בדרום אפריקה לפני מספר שנים, שעסקה בנושא הכרת הטובה. הרב ציין שהוא שומע רבים בקהילה מתלוננים על המצב הכלכלי, על הבטחון, על בריאות, חברים, משפחה ובכלל על החיים. טענתו היתה שברגע שאנחנו ממעיטים בחשיבות המתנות שניתנו לנו אנו למעשה מזמינים את הקב"ה לקחתן בחזרה.
כיצד היינו אנו מגיבים אם היינו מביאים למישהו מתנה ובתמורה היינו שומעים "מה זאת החרטה הזאת? בשנה שעברה הבאתם מתנה הרבה יותר שווה" כנראה שהיינו אומרים: טוב, אז לא צריך בכלל.
מצבים כאלו בדיוק, שבהם הגורל משחק פתאום משחק חתול ועכבר עם היום יום, הבוס לשעבר של עמית נהג לכנות "ניהול הקארמה". מונח שהפך מייד להיות אחד הביטויים החביבים עלינו ומתאים להפליא להתנהלויות מהסוג הזה (ולסוג האמונה שעמית מוכנה להסכים לו).
בנתיים אנחנו מנסים להניע את הגלגלים בכוח הרצון והעשייה, כמו למשל היציאה למיני-מיני-מיני בטא, הכוללת לא יותר מחמישים משתמשים (ו"משתמשים" זה אומר גם הילדים, וגם הוריהם)
אומרים שהצעירים של היום מתקשים להתבגר, וסממני הילדות/נערות נמשכים אצלם עד אין קץ (לגור אצל ההורים, לקחת מהם כסף, לא להתחייב, הודו, חיפוש עצמי). כך גם תעשיית הסטארטאפים מתקשה להתבגר (לגור ולעבוד אצל ההורים, לקחת כסף מאנג'לים, לא להתחייב, עמק סיליקון, חיפוש עצמי) ולבטא יש עשרות שלבים, אז לפחות התחלנו את שלב-הבטא-הראשון.
אז לא, אנחנו לא מקטרים. למעשה אנו מודים יום יום ושעה שעה על כל מה שקרה בחודשים האחרונים. ועדיין, כיצד עוברים תקופות נאחסיות? כשכל נפילה מוקצנת מאחר והנסיבות שבריריות ממילא, כיצד הופכים את גלגל הקארמה ומחזירים את התנופה? האם נדרשת רק סבלנות, או שמא גם פרואקטיביות ממין כלשהו?
תובנות? מישהו? כתבו לנו:
amit@vikido.com
yami@vikido.com
שוחחו איתנו בטוויטר:
@vikidoteam
הסטארט אפ השקוף מתפרסם גם ב-The Coils
.
