הם עושים את שלהם, מתריעים על ההתחלה, מצהירים שהם לא רק איתך, לא סגורים על עצמם, כשבעצם מה שהם מנסים להגיד זה שהם לא מאוהבים בך. כך הם מרגישים שהם יוצאים איתך בסדר, גלויים, שקופים, אמיתיים"
אני מבינה אתכם, פגעו בכם, אתם פגעתם, אהבתם, נפרדתם, כעסתם וכאבתם. גם הצד השני. אבל כשאתם פוגשים אדם חדש, תנו סיכוי אמיתי למשהו חדש וטוב. תשכחו לרגע ממשקעי העבר, האהבות הקודמות וניסיון החיים"
אני מתבאסת מכל מה שלא קרה ואולי גם לא יקרה, כי הרסתם לי את כל הכיף. התאהבות זה לא ששני אנשים מסכימים שהם שניהם בנויים לקשר רציני, התאהבות זה כשלשני אנשים כיף ביחד, כל כך כיף שהם רוצים להיות ביחד כל הזמן"
מי ביקש התחייבות? כולה רציתי צ'אנס
מה הסיכוי שמישהו באמת רואה אותי ולא רק סקס? בסך הכל רציתי לחיות בפשטות, והפכתי לעוד אחת מהעדר - כבשים מיוחמות, אבודות ועצובות, במכלאה מעוצבת שמכנים אותה "פאב". יוצאת לברים לשכוח, לברוח. ואני בכלל רוצה אהבה
כמה פעמים שמעת בזמן האחרון את המשפטים "אני לא רציני" או "אני לא בנוי לקשר כרגע"? שבוע גם שמעתי חידוש: "אני לא בתקופה מונוגמית".
הם עושים את שלהם, מתריעים על ההתחלה, מצהירים שהם לא רק איתך, לא סגורים על עצמם, כשבעצם מה שהם מנסים להגיד זה שהם לא מאוהבים בך. כך הם מרגישים שהם יוצאים איתך בסדר, גלויים, שקופים, אמיתיים. אבל אני לא מבינה: נפגשנו פעמיים, ואני לא מצפה להצהרות, להתחייבויות. שני אנשים שעדין לא מכירים, לא מסוגלים וגם לא בהחלט לא צריכים לחתום על חוזים ולהחליף נדרים. מי ביקש מכם להתחייב? ולמה להרוס את הכיף?
ואז אני נופלת למחשבות - מצד אחד אני מעריכה את הכנות, אבל מצד שני נדמה לי שאנחנו שנינו מטעים את עצמנו, ובדרך מבלבלים זה את זה. אנחנו רק חושבים שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, אבל אחרי שתי פגישות, מה אנחנו בכלל יודעים?
אני מתבאסת מכל מה שלא קרה ואולי גם לא יקרה, כי הרסתם לי את כל הכיף. התאהבות זה לא ששני אנשים מסכימים שהם שניהם בנויים לקשר רציני, התאהבות זה כשלשני אנשים כיף ביחד, כל כך כיף שהם רוצים להיות ביחד כל הזמן.
אנחנו מתנים את האהבה שלנו בכל כך הרבה גורמים לא רלוונטיים, מחשבות, חוקים, וגם דברים חיצוניים כמו מראה ואתרי היכרויות. לפעמים נדמה לי ששכחנו שאהבה היא עניין פנימי, אישי, רגשי ולא משחק.
חיפשתי משחק פשוט, קיבלתי ספר של חוקים
טור קודם:
"דייט של צהריים! את אמיצה!" אמרו החברות / נגה פסו
"איך אפשר בלי האפלוליות של הפאב והשכרות של הבירה?!", ואני חשבתי לעצמי אם זה מאוחר לדחות את הדייט בכמה שעות, אבל לא מצאתי סיבה מספיק טובה. חוץ מזה רציתי לראות אותו, ואני ממש לא טובה בדחיית סיפוקים. או שכן?
עכשיו אני כבר לא רוצה לשחק. אם חיפשתי משחק פשוט, קיבלתי ספר מסובך של חוקים וכללים – חוק שאומר לך לצאת גבר ולהגיד כבר על ההתחלה שאתה לא רציני. בהמשך נחתום על חוזה, בו ייכתב ששני הצדדים הסכימו לתנאים, חוזה שבעצם יכריז עלי כעל שרלילה, כזאת שמסכימה לשכב איתך סתם, גם בלי קשר. מה הקשר שלי לכל זה? עזבו אותי מניסוחים וכללים! אני בכלל לא שאלתי, רק רציתי לראות לאן זה יוביל. בלי תוכניות, בלי הסברים, ואם אפשר אז גם בלי מחשבות וסיבוכים אחרים, פשוט להיות, פשוט ליהנות ביחד, ותוך כדי גם להכיר.
מצטערת לאכזב אתכם, המצהירים על כוונותיהם מראש, נאמני אתרי ההיכרויות והמכורים לפתיחות ודיון על הקשר העתידי: כל הקשרים הרציניים שלי התחילו כסטוץ.
שני הצדדים נהנו ורצו עוד, נשארנו יחד שנים.
אהבה, כמו שיצא לי לגלות, מגיעה דווקא כשלא מצפים לה, לא כשמתכננים אותה מראש. והנה אתם באים והורסים כל סיכוי לאהבה. אתם בונים חומות של פחד וחוסמים את הספונטניות, לא נותנים לדברים לקרות.
אני מבינה אתכם, פגעו בכם, אתם פגעתם, אהבתם, נפרדתם, כעסתם וכאבתם. גם הצד השני. אבל כשאתם פוגשים אדם חדש, תנו סיכוי אמיתי למשהו חדש וטוב. תשכחו לרגע ממשקעי העבר, האהבות הקודמות וניסיון החיים.
למרות כל הקושי, תאמינו שיש שם אחד שלא יפגע בכם. אל תעמידו בפניו חומות, אל תקיפו ליבכם בגדרות ואל תשלפו קוצים, אל תתנו לו לחתום על חוזים ואל תשחקו איתו משחקים. אל תבריחו אותו, כי הסיכוי קיים ואולי תפספסו משהו שיכול להיות טוב. אולי תפספסו הזדמנות לאהוב.
אני חלק מהמשחק ומהתוכנית הגדולה
אהבה לא באה בהזמנה, וגם לא פועלת לפי כללים. היא לא נשמעת לחוקים ולא יודעת מה זה משחקים. אז למה אנחנו קובעים פה חוקים? יוצאים בהצהרות? נכנעים לכללים? מתכננים תוכניות? משחקים איתה משחקים?
הגעתי להחלטה שהכל תופס, שאני מוכנה להכל: אהבה, סקס, אכזבה וכאב. עוד לא נתנתם להרגיש, וכבר הרחקתם אותי מכם. הפלתם ארמונות שנבנו בהמון אהבה, ואולי ביותר מדי אהבה - אהבה לחלום. ניפצתם חלומות עדינים מזכוכיות של תקווה, תקווה שנבנית בשנייה, ומבלי שבכלל התכוונתי. אני מאוכזבת מכם, וגם מאוכזבת מעצמי ששיחקתי משחק, שאני חלק מהמשחק ומהתוכנית הגדולה.
בסך הכל רציתי לחיות בפשטות, והפכתי לעוד אחת מהעדר - כבשים מיוחמות, אבודות ועצובות, במכלאה מעוצבת שמכנים אותה "פאב". יוצאת לברים לשתות, לשכוח, לברוח, מביטה סביב ולא רואה כלום, מה הסיכוי שמישהו באמת רואה אותי ולא רואה זיון? זה מה שאני באמת רוצה? זיון? הכל מתערפל, ואני לא מרגישה שייכת.
אני לא רוצה זיון, אני רוצה סיכוי, סיכוי אמיתי. ובינתיים רודפת אחרי הסיכוי שהולך ומתרחק ממני, מרגישה שאני משחקת איתו "תופסת". כי על אהבה לא מחליטים, אהבה היא לא כמו זיון שאפשר לחפש בפאב. אהבה נבנית, לבד, בחשאי ובשקט. אהבה לא תלויה בנו.
