ברצוני לתקן את חברת הכנסת אורלי לוי,
שטענה כי קיים קיפוח עדתי-תרבותי בישראל. דו"ח הנתונים שהגשנו לשרת התרבות, בשם קואליצית הארגונים, היוצרות והיוצרים לחלוקה שוויונית של תקציבי התרבות, מצביע כאלף עדים על דיכוי תרבותי, לא על קיפוח עדתי. השד העדתי היחיד העולה מניתוח הנתונים הוא השד האשכנזי. מגרונה של ח"כ לוי מדברת הזכות לייצוג אנושי ודמוקרטי, לא טענה עדתית.
קוראים לי מאיר עמור. אמא שלי קראה לי "מייר" ותמיד הוסיפה לשמי גם את המילים "נעבי באשק" ו"נכו באשק", "נמשי מדוארה עליק" ו"דוארני עליק". זה היה שמי: "מייר נעבי באשק". כך מכנות מרוקאיות רבות את ילדיהן. "התוספות" הללו קשות לתרגום מילולי. הן כוללות, אמירת ברכה, בקשת תחינה ורחמים, הן הצהרת הקרבה, הן אמירת אהבה. אמי מעולם לא קראה בשמי מבלי לצרף את הברכה של הקרבת חייה שלה בסמוך להשמעת שמי. בקריאת שם זו מבקשת-מתפללת האם להקריב את חייה למען בנה או בתה. אני רוצה לקרוא לנשים אלה דור אימהות "הנעבי באשק".
פעמים רבות שומעים תלונות נגד דוברים מזרחים, והנפוצה שבהן היא שברגע שנותנים להם את רשות הדיבור, הם מדברים על בעיותיהם האישיות ומיד מתחילים להתלונן. אז דווקא ובהתאם לציפיות הסטריאוטיפיות, בכוונתי להעלות נושא מאוד אישי, וגם להתלונן.
ברצוני להתלונן על העובדה שאיני מצליח לזהות את אמי דינה עמור (ז"ל) או מי מחברותיה ביצירה התרבותית המתקיימת בישראל. בהתאם לאסטרטגיה שלימדה אותנו הגישה הפמיניסטית, אני רוצה להפוך את האישי לפוליטי, ולדבר על הזכות האנושית והדמוקרטית של דינה עמור והנשים המרוקאיות של דור ה"נעבי באשק" לייצוג תרבותי.
| כותל המזרח |
|
| מזרחים, עורו! / אורלי נוי |
|
העובדה כי המשרות הבכירות ביותר בזירת התרבות הישראלית מאוישות כמעט בלעדית בידי אשכנזים, שמגדירים תרבות מהי ומתקצבים אותה בהתאם - איננה מקרית |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
במהלך שנות ה-50 ה-60 וה-70, עלו כ-250 אלף יהודים ממרוקו. בהנחה סבירה שהיו בממוצע חמש נפשות במשפחה, אנו מדברים על כ-50 אלף משפחות. זאת אומרת, אנו מדברים על עשרות אלפי נשים מרוקאיות בעלייה זו.
המשפחה הקרובה שלי - בניהם ובנותיהם, נכדיהם ונכדותיהם של הזוג שמעון ודינה עמור - מונה כיום 30 נפשות. כולם, למעט אחת, חיים בישראל. זוהי עשיית היסטוריה, זוהי עשייה תרבותית וזהו גם הישג אישי שאני זוקף לזכותה של דינה עמור. היא הייתה הכוח המניע שהביא את המשפחה הזו לארץ ישראל וששימר את המשפחה בימים הקשים אותם חווינו בישראל. כוחה היה כוח האהבה של ה"נעבי באשק".
כדוגמת אמי היו נשים רבות בשכונה בה גדלתי. את הנשים האגדיות הללו איני רואה בספרים שאני קורא בישראל, איני רואה בסרטים הישראלים ואיני מוצא כמעט בשירה ובשירים. איפה אני כן פוגש אותן במציאות הישראלית הנוכחית? אני פוגש אותן ב"מסעודה משדרות", ואת בני זוגם אני פוגש "במבחן בוזגלו". אני גם פוגש את בנותיהן ב"פרחה" וב"פרחיות", ואת הגברים - בניהם של "מבחן בוזגלו" - אני פוגש ב"ערסים" וב"ערסיות". זה מה ש-50 שנות תרבות ישראלית עשתה מהנשים והגברים הללו ומאיתנו. פגשנו אותן ואת עצמנו "במרגו", ב"פורטונה" וב"מלכת הכביש"; פגשנו אותן בסרטיו של מנחם גולן ובועז דוידזון. "אותו", פגשנו ב"קזבלן", וב"סאלח שבתי" של אפרים קישון. פגשנו אותן ואותם ב"פה ושם בארץ ישראל" וב"קופסה שחורה" של עמוס עוז.
את הנשים הנהדרות של ילדותי אני פוגש כנשים העונות לדפוס חשיבה סטריאוטיפי ומעליב. כי מי היא "מסעודה משדרות"? זוהי האשה האחרת, האשה שברחוב, "איפשהו" בעיירת פיתוח. זוהי אשה הסוחבת את חייה בלי כיוון של שם משפחה. אשה שדעתה נחשבת לדעה השגורה, המייצגת ומכילה את ההמון האפור וחסר הפנים - ללא שם, ללא צורה, ללא עבר, בלי הווה וללא עתיד.
יש נשים אחרות עם שם מלא. למשל, אנו שומעים את השם: חנה מרון, או את השם שולמית אלוני. לשמות אלה יש דמות, כתובת, יעד. עבר, הווה ועתיד. תארו לכם שלנשים אשכנזיות בישראל היו קוראים בהכללה "שולמית מכפר-שמריהו" או "נטאשה מרמת-אביב".
האם ההרואיות של מסעודה קדוש, סימי אוחנה וסימי אסולין, שאותן אני מכיר והכרתי, אינה ראויה לתשומת לב תרבותית? הרי הספרות והשירה הגדולות של העולם שוררו, סיפרו והציגו את עולמן של נשים כמו אלה. מדוע, אם כך, עולמות אלה אינם מופיעים ביצירה התרבותית בישראל?
התשובה הקצרה היא: עולמות אלה אינם מופיעים משום שיש דיכוי תרבותי בישראל. התשובה הארוכה היא: שהגיע הזמן שבניהן ובנותיהן של מסעודה קדוש, סימי אסולין, עישה בוזגלו ודינה עמור יביאו לידי ביטוי תרבותי מלא את עולמן של נשים אלה.
על מנת שנוכל לשחרר את "מסעודה משדרות" מכבלי הסטריאוטיפ והדיכוי האשכנזי הממלכד אותה ולהופכה לאשה – נדרשים בניהם ובנותיהם להרוס את בית הסוהר המטאפורי והממשי של ה"פרחיות" ו"הערסיות".
את זאת ניתן לעשות באמצעות הדרישה הדמוקרטית של "אין מיסוי ללא ייצוג". רק פוליטיקה תרבותית, דמוקרטית ומשחררת תאפשר הצגה אנושית והמלאה של עולמות תוכן אלה. עליכם, עליכן, עלי ועלינו, מוטלת החובה לחלץ את התרבות הישראלית מעניותה, עליבותה ורדידותה החד-אתנית, על ידי פירוקם וסילוקם של סטריאוטיפים אשכנזיים דכאניים.
אני רואה בהתגבשות המסר הביקורתי הזה את ההתחלה של העלאת המחזה על "מאמא דינה ומאמא תמו" על הבמה הישראלית. אני רוצה שנעלה את ההצגה הזו כדי שאני ואחרים נוכל לצפות באמהות שלנו ובנותיהן מחדש ולספר זאת לילדינו. לצפות בהן עם כבוד וגאווה פעם נוספת בחיינו ולומר להן: תודה רבה.
ד"ר מאיר עמור, סוציולוג, אוניברסיטת חיפה
הדברים נאמרו בכנס הארצי לתרבות ואמנות המזרח בישראל, שהתקיים בסינמטק תל-אביב
