עוד ציונות כזו ואבדנו

שר הפנים אלי ישי הפך לשומר חותמה של הציונות. וזאת לא באמצעות המלצה על שירות בספר, הרחבת שירותים חברתיים למיעוטי יכולת, הגדלת סל התרופות לחולים ולנדכאים, התנדבות למשימות חינוכיות בשכונות העוני, תרומה למצויינות במדע ולשיפור החקלאות, או אפילו סתם שירות צבאי מלא גם לאלה ה"מתים באוהלה של תורה". שמירת חותם הציונות עבור השר מתבטאת בגירושם של עובדים זרים שיש להם ילדים שנולדו בישראל. זוהי פרשנות מעניינת ביותר לתפקיד הגנת הציונות.

מדוע מתנגד השר ישי לנוכחותם של עובדים זרים עם ילדים? כיצד הם הפכו לעין הסערה בוויכוח "ציוני" בין שר הביטחון ושר הפנים, ולבעיה קיומית בישראל? הרעש הסנטימנטלי והאבק הציוני מסתירים ויכוח פרוזאי הרבה יותר, שלבו המוסתר הוא כסף. לא ציונות. לא רגש יהודי. השאלה שצריך לשאול היא מהו מחירה הכלכלי של אחריות ציונית? השאלה השנייה: מיהו המרוויח מאחריות ציונית זו או אחרת?

העובדים הזרים מהווים כיום כ-10% או כ-15% מכוח העבודה הישראלי, והם אינם מאוגדים. הם הממלאים חלל תעסוקתי מסויים ביותר, כשהם עוסקים בעבודות שהישראלים מעריכים כבזויות, גם בגלל רמות השכר הנמוכות. הם מבודדים בשוק העבודה. ברדך כלל אין הם נישאים לישראלים יהודים. רמת מעורבותם בחברה הישראלית היא מינימלית. זוהי קסטה מודרנית בישראל.

בהודו ממלאת קסטת הטמאים תפקיד חברתי בעל חשיבות רבה: הם רוב רובו של העם, ומבצעים את רוב העבודה. משוייכים אליה רוב הקבוצות האתניות. הטמאים ההודים אינם רואים מרד או מהפכה חברתית כאופציה רלוונטית לחייהם. הזרים מהווים אם כן את קסטת הטמאים הישראלית.

אך ישנם גם הבדלים. בישראל העובדים הזרים הם מיעוט. נראה שיותר משהתפקיד הישיר אותו הם ממלאים הוא החשוב, הפונקציה העקיפה שלהם חשובה יותר.

מול קסטה מודרנית ישראלית זו עומדות שתי קבוצות חברתיות: עובדים ומעסיקים ישראלים. האחרונים מעוניינים, כמו כל מעסיק, להרוויח ככל האפשר בעזרת כוח עבודה זול. עובדים זרים שאינם מאוגדים, שלא מכירים את תנאי שוק העבודה, שאינם מדברים את שפת המקום ומבודלים לדוברי שפות רבות, עובדים שמגיעים למטרה מוצהרת וזמנית לשוק העבודה  - כל אלה הופכים אותם לרצויים ביותר.

אין הם מתווכחים על שכר. אין הם יוצאים לשביתות. ניתן להחליפם מהר מאוד באחרים שיודעים עוד פחות מאלה ששהו כאן אפילו תקופה קצרה. זהו גן עדן למעסיקים. זהו גהינום לעובדים המקומיים.

שכרם של המקומיים מדוכא עד עפר. יכולתם להתארגן מאויימת. ניתן בקלות רבה לשבור את שביתותיהם באמצעות שימוש בעובדים הזרים המציפים את השוק כשוט ממשי או כאיום.

מאבקו השקרי של אלי ישי

אני מכיר חולה סופני, שהביטוח הלאומי אישר לו 18 שעות שבועיות של עזרה צמודה. אחותו המובטלת מוכנה ורוצה לטפל בו, אך נמסר לו שלשם כך חובה עליה להירשם כעובדת בחברת כוח אדם. וזו הרי תגבה ממנה את חלק הארי של שכרה. למרות פניות חוזרות ונשנות לכמה מרשויות מדינה, הוא לא קיבל עד היום אישור להעסקת אחותו, ועד לרגע זה אין לו עזרה אחרת. הוא חי על זמן שאול ובסבל רב.

לפיכך, שר הפנים לא נאבק מאבק ציוני או אנושי, אלא מאבק שקרי. לא הציונות מעניינת אותו, אלא רצונו להבטיח שעובדים זרים יעבדו בישראל, אך יישארו כאן פרק זמן קצר ביותר שלא יאפשר להם לגדל ילדים.

כך עובדים זרים אלה מממשים את אינטרס גן העדן של חברות כוח האדם והמעסיקים הישראלים. כך, מעסיקים וחברות כוח אדם מקבלים עובדים צייתנים, זולים וניתנים לניצול עמוק. כך הם גם מכים מכה ניצחת את העובדים והעובדות הישראלים בנקודת התורפה שלהם: ביכולתם להתפרנס. כך פוגעת מדיניות משרד הפנים ושר הפנים הישראלי בצור מחצבתם של ישראלים וישראליות רבים: פרנסתם וכבודם.

השר ישי אינו מתנהג באחריות ציונית. הוא רק אחראי להבאת הרס, אסון ואלימות. חולים רבים אינם מקבלים טיפול. עובדים ועובדות רבים מפוטרים מעבודתם. אלה הנשארים בה עובדים עבור שכר חרפה שאין בו פרנסה ואין בו כבוד.

פעולה אנושית, ישרת דרך ואולי אפילו ציונית אם רוצים, היתה עשויה להתקיים במטרה להשוות את שכר העובדים הזרים עם הישראלים. סיוע בהגנה ובהתארגנות של זרים כבני אדם בעלי זכויות אנוש היה תורם למפעל הציוני באלף מונים יותר מאשר הרטוריקה החשוכה והנואלת של שר הפנים.

החשש של השר ממצבה של הציונות בעוד 20 שנה הוא חשש שווא. הוא פשוט חושש שמא נכדיו יצטרכו לפגוש אנשים שיהודיותם מוטלת בספק שלא כיהודיותו שלו. זו פרשנותו היהודית לציונות. הרצל כנראה מתהפך בקברו עם היוודע לו דמותו של שומר החותם החדש לציונות.

ד"ר מאיר עמור, סוציולוג, אוניברסיטת חיפה