שתף קטע נבחר
צילום: גיא הכט

אזרחית מודאגת. השנה של יולי תמיר

במרחק שבעה חודשים מההחלטה לנטוש את הפוליטיקה, יולי תמיר לא מצטערת. מחלת הסרטן שאותה ניצחה לא שיחקה תפקיד, היא מבהירה. על ההנאה מהשיבה לאקדמיה מעיבה דאגה עמוקה לעתיד המדינה וייאוש ממצב השמאל: "האדמה רועדת לנו מתחת לרגליים. צריך להתלכד סביב לבני"

"אני מודה", אומרת פרופ' יולי תמיר, "אני פוחדת. בשנה האחרונה הפסימיות השתלטה עלי, ויש לי חוסר ביטחון בעתיד. אף פעם לא שאלתי את עצמי אם למדינה הזאת יש עתיד, ועכשיו אני שואלת את זה כל הזמן. כל יום. אני רואה לנגד עיניי את סוף הציונות".

 

השינויים הרבים שארעו בשנה המורכבת שעברה עליה - מחלת הסרטן שהתגלתה, ההחלטה לעזוב את הפוליטיקה בחודש פברואר השנה, החזרה לעולם האקדמיה והתרבות. כל אלה טלטלו אותה אומנם, אך לא הותירו בה צלקות. הפוליטיקאית, שהגיעה לפסגת שאיפותיה כשמונתה לשרת החינוך ופרשה מן הכנסת לפני חודשים אחדים, לא מתעסקת בעבר. העתיד הוא זה שמטריד אותה.

 

"השנה שלי" - כתבות קודמות בסדרה:

 

"אף פעם לא פחדתי, לא הייתי חרדה", אומרת תמיר, בראיון שמתקיים במטבח ביתה המעוצב בצפון תל-אביב שבוע לפני החג, ויומיים לפני שהמריאה לחודש אקדמי בלונדון. "זו הפעם הראשונה שאני ממש פוחדת, מודאגת ממה שקורה כאן. אני דואגת יותר ממה שדאגתי אי פעם, ועברתי פה תקופות קשות. אני מרגישה שכעת האדמה רועדת לנו מתחת לרגליים. אני כבר לא בטוחה שיש כאן הרבה אנשים שיכולים לדבר על ישראל במושגים של עוד 70 או 80 שנה".

 

דווקא באחת התקופות היפות בחייה, עם אתגר חדש בראש מכללת שנקר, מסעות ברחבי העולם, התאהבות מחודשת בכתיבה האקדמית, אותה זנחה כמעט לגמרי לפני כעשור, וספר חדש שאמור לצאת בקרוב בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון, נחתה עליה חרדה קיומית. לקיומה של מדינת ישראל. וזה לא בגלל המחלה, היא מבהירה, וגם לא בגלל שהטלפון פסק לצלצל כשפרשה מהפוליטיקה.

 

"הדור שלי הוא הדור האופטימי האחרון", היא מסבירה את הפחד שמלווה אותה בכל שיחה ובכל קריאה של חדשות באינטרנט או בעיתון. "היינו אופטימיים שיהיה שלום. פעם, בימי שלום עכשיו, חשבנו שאפשר לתקן, לשנות. אני לא בטוחה שהדור של ילדי בטוח שהוא יכול לתקן את מה שצריך לתקן".


"החיידק הפוליטי מת". תמיר, שרת החינוך בממשלת אולמרט (עמית שאבי)

 

"ישראל כבר לא משדרת תקווה ענקית", אומרת תמיר. "אני שייכת לציונים הקלאסיים, ואני רואה את סוף הציונות. החלום של הציונות נמצא בסכנה גדולה. ישראל כיום רוצה להחביא את הבעיות, ולא להודות בעוולות. אנחנו לא רחוקים ממדינה דו-לאומית, ואם לא נתעורר, יהיה פה גיהנום. ישבנו עם חברים על שפת הים בתל-אביב, ודיברנו על כמה העיר הזאת נפלאה, ומלאת תרבות וריגושים. אבל כל זה מרחף בחלל, כי מסביב הדברים קורסים".

 

למה בעצם עזבת את הפוליטיקה? זה הרי בוער בך עדיין? "שיהיה ברור, זה לא בגלל הסרטן", היא ממהרת להבהיר. "ממש לא. למחלה לא היה חלק בהחלטה שלי לעזוב. היא גם לא שינתה את חיי. אבל הבנתי שאני לא יכולה להשפיע באמת, הבנתי שהשמאל לא יכול להשתקם, ואז החיידק מת. החיידק הפוליטי שזרם לי בדם כל כך הרבה שנים פשוט מת. עזבתי את הפוליטיקה, ויום אחרי זה, הוא כבר לא היה שם בכלל. נעלם. התאדה. זה פשוט קרה בשנייה אחת. וזה ממש לא חסר לי. לפעמים ממש לא נעים לי שאני לא מתגעגעת. יש בכנסת אנשים שעבדתי איתם 10 שנים, ואני פשוט לא מתגעגעת".

 

"הבנתי שהשמאל לא יכול יותר לנצח" 

יולי תמיר לא אוהבת לדבר על עצמה. את מחלת הסרטן אותה ניצחה היא מזכירה רק כשמכריחים אותה. "היא לא השפיעה ולא משפיעה על ההחלטות שלי", מבהירה וחוזרת חזרה למציאות. "גם אז, כשהתגלתה המחלה, חלמתי שנהיה חמישה חברי כנסת במפלגת העבודה, נעזוב אותה ונבנה חזית שמאלית חדשה. אבל איבדתי את התשוקה. כשהובלתי את הרפורמה בחינוך, ונאבקתי על תקציבים, היתה בי תשוקה. הלכתי עם הראש בקיר כי רציתי לשנות, ונהייתה רפורמה. היום, לצערי, אני לא רואה בשמאל רצון לשנות באמת. השמאל יתפצל עוד ועוד, ודבר לא ילכד אותו בשנים הקרובות. כולם רוצים להיות מפקדים, אבל אף אחד לא רוצה להיות חייל. ואז נפלה עלי תוגת השמאל, והחלטתי לעזוב, כי בתוך כל הרעש הזה של השמאל, תצמח הדממה של הימין. הבנתי שהשמאל לא יכול יותר לנצח, בעיקר בגלל האגואים החזקים של האנשים שנמצאים על המגרש".

 

שרת החינוך לשעבר שינתה את אורחות חייה בשנה האחרונה. היא בעיקר התנתקה מהעיתונים ומהחדשות בטלוויזיה וברדיו. מדי בוקר היא טורחת להתעדכן ב-ynet, אך לא מעבר לזה. "זה לא אומר שאני מנותקת", היא מדגישה. "אני יודעת מה קורה, וזה מטריד אותי".


במובן מסוים, אני סטודנטית. כיום ב"שנקר" (צילום: גיא הכט)

 

המעבר מספסלי הכנסת חזרה לאקדמיה עבר חלק מבחינתה. "ביום שנסעתי לארצות הברית אחרי שפרשתי אמרו לי שאני אהיה מיואשת, שארגיש אבודה בלי הטלפונים. אבל אז נכנסתי לפרינסטון, ואחרי שבוע כבר לא ידעתי בכלל איפה הטלפון הנייד שלי. ביום הראשון פתחתי מחשב, והתחלתי לכתוב. או יותר נכון לומר, לנגן על המחשב. הרגשתי כמו נגנית ג'ז על פסנתר. האצבעות רצו על המקלדת. בהתחלה חששתי, כי לא ידעתי אם אוכל לחזור לכתוב. חששתי שחיי האקשן יחסרו לי. אבל החזרה לאקדמיה כיפית. אני שמחה שלא עברתי ניוון, ואני ממש לא קונה את זה שפוליטיקה זה לאידיוטים. דווקא למדתי הרבה דברים בפוליטיקה. יש אנשים שעוזבים מקום מסויים, ונוסעים לאנטארקטיקה כדי לראות פינגווינים. אני הייתי בסיור שטח בפוליטיקה".

 

גם הקריירה החדשה במכללת שנקר מלהיבה אותה. יותר מלהיות נשיאה של מכללה, היא מרגישה כמו סטודנטית שמרוויחה לא מעט כסף עבור לימודיה. "מאוד מעניין לי שם", היא אומרת. "אני לומדת דברים חדשים, וזה מרתק אותי. העבודה הזאת מזמנת לי דברים שלא עשיתי אף פעם. פוגשת המון אנשים, משוטטת במוזיאונים, לומדת על עיצוב. במובן מסוים, אני סטודנטית, ואני מאוד נהנית".

 

אז יש סיכוי שתחזרי לפוליטיקה? "אם יהיה מאבק על דמותה של מדינת ישראל, כדי שלא תהיה כאן מדינה דו-לאומית - אחזור לפעול, אבל צריך שתהיה התלכדות סביב גוף אחד במרכז-שמאל. כרגע אני חושבת שצריך להתלכד סביב ציפי לבני, כי אני רוצה שיהיה שמאל גדול וחזק. במפלגת העבודה כבר אין מה לעשות. אני לא רוצה להיות חברה במפלגה שהמנכ"ל שלה זה וייצמן שירי, ושכל ראשיה נתונים בתוך עצמם. במקום כזה אני לא רוצה להיות". 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
דואגת יותר מאי פעם
צילום: גיא הכט
מומלצים