לפני כשנה,
מת בקורניש ניו המפשייר, הסופר האמריקאי ג'רום דיוויד סאלינג'ר
, בגיל 91. סאלינג'ר, מחברו הידוע של "התפסן בשדה השיפון", שהיה אחד הסופרים המשפיעים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20.
סאלינג'ר (שגדל כיהודי - אביו היה יהודי ואמו אירית קתולית) נולד במנהטן, שם גם מתרחשת עלילת הסיפור השני מתוך שניים שבספר "פראני וזואי". פראני וזואי הם שני הצעירים בין שבעת האחים לבית גלאס, שהכרותם הראשונה של הקוראים עמם, היתה בסיפור הראשון של סאלינג'ר שפורסם ב"ניו יורקר" וזיכה אותו בתהילה
| על קווי דמותו של סאלינג'ר |
|
| סאלינג'ר: הנפש הפצועה מקורניש / עמיחי שלו |
|
אין בהיסטוריה הרבה סופרים שכתבו כל כך מעט והשפיעו כל כך הרבה. ג'י די סאלינג'ר הוא אולי הבולט מכולם. היום הוא חוגג את יום הולדתו ה-90, וזו הזדמנות מצוינת לנסות שוב להבין את סוד הקסם של האיש ששותק יותר מארבעים שנה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
מיידית - "יום נפלא לדגי בננה", שבמרכזו אחיהם הבכור של פראני וזואי, סימור.
עלילת שני הסיפורים שבקובץ מתרחשת בסוף שבוע אחד בנובמבר 1955. "פראני", המתרחש בעיירה אוניברסיטאית נטולת שם, מתאר את סלידתה הגוברת של פראני הצעירה מן האנוכיות והזיוף שהיא רואה סביבה. "זואי" מתמקד בקשר שבין זואי לפראני (ולבני משפחתו בכלל): בעת שפראני חווה משבר רוחני קשה בסלון בית הוריה במנהטן - מה שמדאיג מאוד את אמה בסי - זואי מנסה להעניק לה אהבה והבנה, תובנות ועצות טובות.
בפרסומים מאוחרים יותר אסר סאלינג'ר (וכן אוסרים בעלי עזבונו כיום) על הוספה של כל טקסט שהוא לגוף יצירותיו - לא על תוכן הספר בגב או בדש פנימי, לא ציטוט מביקורות על הכריכה האחורית, לא מבוא ולא אחרית דבר. כמו כן נאסר על מי שמפרסם את יצירותיו להשתמש בכל דימוי חזותי לכריכת הספר, ועל כן כל ספריו מתפרסמים תמיד כשרק שם הספר ושם המחבר מעטרים את הכריכה.
בוקר שבת אמנם היה שטוף שמש ובוהק, אבל מזג האוויר שוב היה מזג אוויר של מעיל עליון עבה, לא של מעיל סתם, כפי שהיה כל השבוע וכפי שכולם קיוו שיהיה גם בסוף השבוע הגדול - סוף השבוע של המשחק עם ייל. מתוך עשרים ומשהו הבחורים הצעירים שחיכו בתחנה לבחורות שלהם שיגיעו ברכבת של עשר חמישים ושתיים, רק שישה-שבעה היו בחוץ, ברציף הפתוח, הקר.
השאר עמדו פה ושם בתוך חדר ההמתנה המוסק, בקבוצות קטנות, גלויות ראש ומעלות עשן של שניים ושלושה וארבעה, ודיברו בקולות שנשמעו כמעט בלי יוצא מן הכלל חדורי פסקנות סטוּדנטיאלית, כאילו כל אחד מהצעירים, בתורו הצורמני בשיחה, הבהיר אחת ולתמיד איזושהי סוגיה השנויה במחלוקת עזה, כזו שהעולם שבחוץ, ההוא שלא התקבל לאוניברסיטה, התרשל בטיפול בה כבר מאות שנים, מתוך כוונה להכעיס או סתם כך.
לֵיין קַאוּטֶל, במעיל גשם של בֶּרבֶּרי שנראה שחוברה לו בכפתורים בטנת צמר, היה אחד משישה-שבעה הבחורים שהיו ברציף הפתוח בחוץ. או ליתר דיוק, היה ולא היה אחד מהם. במשך עשר דקות או יותר הקפיד לעמוד מחוץ לטווח שיחה עם השאר, נשען בגבו על דוכן כתבי החינם של דת "המדע הנוצרי", ידיו החפות מכפפות תחובות בכיסי מעילו. הוא עטה צעיף קשמיר אדום-חום כהה, שניסוט מעלה על צווארו עד שכמעט לא הגן עליו מהקור.
בתנועה פתאומית, ולגמרי בהיסח הדעת, הוא הוציא את ידו הימנית מכיס המעיל והתחיל לסדר את הצעיף, אבל עוד לפני שנִשלם הסידור שינה את דעתו והשתמש באותה היד כדי לפשפש בתוככי המעיל ולהוציא מכתב מהכיס הפנימי של הז'קט. הוא התחיל לקרוא אותו מיד, פיו לא לגמרי סגור.
המכתב נכתב - הודפס במכונת כתיבה - על נייר פשוט בצבע תכלת. היה לו מראה משומש, מרופט, כאילו כבר הוצא מהמעטפה ונקרא פעמים אחדות קודם לכן:
יום שלישי, נדמה לי
לֵיין יקירי,
אין לי מושג אם תצליח לפענח את המכתב הזה, כי הרעש פה במעונות פשוט לא ייאמן הערב ואני בקושי שומעת את המחשבות שלי. אז אם יש לי שגיאות כתיב, תהיה טוב בטובך ותתעלם מהן. אגב שמעתי בקולך ובזמן האחרון אני נעזרת הרבה במילון, אז אם זה עושה לי סגנון לחוץ - אתה אשם.
בכל אופן כרגע קיבלתי את המכתב היפהפה שלך ואני אוהבת אותך עד כלות, עד עולם וכו' וכבר מתה לראות אותך בסוף השבוע. חבל נורא שלא הצלחת למצוא לי מקום בקְרוֹפְט הַאוּס, אבל האמת היא שלא ממש אכפת לי איפה אני ישנה כל עוד חמים ונעים שם ואין שם פשפשים ואני רואה אותך מפעם לפעם, דהיינו כל דקה ודקה. בזמן האחרון אני משוגעת על דהיינו. המכתב שלך פשוט מקסים, בייחוד החלק על אליוט.
אני חושבת שהתחלתי לזלזל בכל המשוררים חוץ מסאפְּפוֹ. אני קוראת אותה בטירוף, ובלי הערות וולגריות, בבקשה. אולי אני אפילו אכתוב עליה את עבודת הסמסטר שלי אם אני אחליט להירשם לתוכנית למצטיינים ואם אני אצליח לשכנע את היועץ המפגר שהצמידו לי שירשה לי. "גוסס אַדוֹניס הענוג, קיתֶרה, מה נעשה? הכּינה בחזותיכן, עלמות, וקרענה כותנותיכן." זה לא נפלא? והיא גם עושה את זה עוד פעם ועוד פעם. אתה אוהב אותי? לא אמרת
אפילו פעם אחת במכתב הנוראי שלך. אני שונאת אותך כשאתה כזה סוּפּר-גברי ללא תקנה ואצוּר (ככה כותבים?).
לא ממש שונאת אותך אבל אני מטבעי נגד גברים חזקים ושותקים. לא שאתה לא חזק אבל אתה מבין למה אני מתכוונת. נהיָה פה כזה רעש שאני בקושי שומעת את המחשבות שלי. בכל אופן אני אוהבת אותך ורוצה לשלוח לך את זה במסירה מיוחדת כדי שיהיה לך המון זמן לקרוא אם אני רק אמצא בול בבית משוגעים הזה.
אני אוהבת אותך אוהבת אותך אוהבת אותך. אתה בכלל יודע שבאחד-עשר החודשים שעברו רקדתי אתך רק פעמיים? בלי להחשיב את הפעם ההיא בוואנְגארד, כשהיית כזה לחוץ. אני בטח ארגיש נורא נבוכה. אגב אני אהרוג אותך אם תהיה קבלת פנים בדבר הזה. להתראות בשבת, פֶּרח שלי!!
המון אהבה,
פראני
XXXXXXX
XXXXXXX
"פראני וזואי" מאת ג'יי די סאלינג'ר. תרגם מאנגלית: ניר רצ'קובסקי. הוצאת כתר, 261 עמ'
