"לילה אחד, מרקוביץ'": פרק מספר
בספרה הראשון מתמודדת הסופרת איילת גונדר-גושן עם היישוב החדש ערב מלחמת העולם השנייה, שכלל מיתוסים גדולים ולצדם אנשים קטנים. סיפור אהבה מיוחד בין ספינות ותפוזים

ערב מלחמת העולם השנייה יוצאת מישראל לאירופה ספינה ועליה עשרים גברים צעירים. מעבר לים ממתינות להם עשרים נשים צעירות, אותן לא פגשו מעולם. המטרה: חתונה פיקטיבית, שתאפשר לנשים להימלט מאדמת אירופה ולעלות לארץ ישראל. אבל כשיעקוב מרקוביץ', איש זניח לכל הדעות, מוצא עצמו נשוי לבלה זייגרמן - האשה היפה ביותר שראה מעודו, העניינים מתחילים להסתבך.

 

בתקופה בה מתרחשת עלילת הספר, ראשי הציונות מתעלסים עם נשים שעורן מדיף ריח תפוזים, מפקדים כובשים מצודות נישאות בעזרת חיגרים ושתיינים והשמש מאחרת את זריחתה למען אנשים שתחינתם יוקדת. יש מביניהם שיזכו וייקרא על שמם רחוב פקוק בכרך סואן, ויש שינמנמו בשקט בין דפי ההיסטוריה. וביניהם מהלך לו יעקוב מרקוביץ', אוחז בבלה היפה ולא מרפה.

 

"לילה אחד, מרקוביץ'". נשים מגיעות ממעבר לים (עטיפת הספר)
"לילה אחד, מרקוביץ'". נשים מגיעות ממעבר לים 

 

"לילה אחד, מרקוביץ'", הוא ספרה הראשון של איילת גונדר, ילידת 1982, פסיכולוגית ותסריטאית. עבדה כעיתונאית ועורכת חדשות ב"ידיעות אחרונות". סיפורים קצרים ותסריטים שכתבה זכו בפרסים בארץ ובעולם.

 

פרק ראשון

יעקב מרקוביץ' לא היה מכוער. אין להסיק מכך שהיה יפה. ילדות קטנות לא פרצו בבכי למראהו, אך גם לא חייכו אל מול פניו. הוא היה, אפשר לומר, ממוצע לתפארת. יותר מכך: פניו של יעקב מרקוביץ' היו חסרות ייחוד להפליא. חסרות ייחוד עד כדי כך שהעין לא הצליחה להשתהות עליהן, החליקה הלאה לעצמים אחרים. עץ בפינת הרחוב. חתול בקרן זווית. כדי להמשיך ולשוטט בשיממון פניו של יעקב מרקוביץ' דרוש היה מאמץ עצום. בני אדם אינם ששים להשקיע מאמצים עצומים, וכך יצא שרק לעתים רחוקות הביטו האנשים ארוכות בפניו. היו לזה גם יתרונות.

 

מפקד הכיתה עמד עליהם. הוא הביט בפניו של יעקב מרקוביץ' בדיוק את משך הזמן שהיה דרוש לו ואז הסיר את מבטו. מפקד הכיתה אמר: אתה תבריח נשק. עם הפנים האלו, איש לא ישים לב. והוא צדק. יעקב מרקוביץ' הבריח נשק, אולי יותר מכל חבר אחר בארגון, ומעולם לא היה אפילו קרוב להיתפס. מבטם של החיילים הבריטים החליק על פניו כמו שמן על אקדח. אם העריכו חברי הארגון את יעקב מרקוביץ' על תעוזתו לא ידע. מעטים פנו אליו בדברים.

 

כשלא הבריח נשק עיבד את השדה. בערבים ישב בחצר הבית והאכיל את היונים שאריות כיכר לחם. מהר מאוד התאספה שם להקה קבועה, שאכלה מידיו ונחה על כתפו. לו ראו זאת ילדי המושבה היו פורצים בצחוק, אבל איש לא עבר את גדר האבן. בלילות קרא בכתבי ז'בוטינסקי. אחת לחודש נסע לחיפה ושכב עם אישה תמורת כסף. לעתים היתה זו אותה אחת, לעתים היתה זו אחרת. הוא לא התעכב על פניה והיא לא התעכבה על פניו. חבר אחד היה ליעקב מרקוביץ'.

 

זאב פיינברג היה קודם כול שפם. לפני העיניים הכחולות, הגבות העבותות, השיניים המחודדות. שפמו של זאב פיינברג נודע בכל האזור, יש שאמרו בכל הארץ. כשחזר אחד מאנשי הארגון ממסע אל הדרום סיפר על "בחורה סמוקה ששאלה אם הסולטן המשופם עוד איתנו." הכול צחקו, אבל זאב פיינברג צחק יותר מכולם. וכשצחק רעד השפם מעל שפתו העליונה והתגעש גלים גלים, רוטט ושמח כבעליו בזמנו בין ירכי הבחורה. ברור היה כי זאב פיינברג לא נועד להבריח נשק, שפמו הלך לפניו כמצעד סימני קריאה שחורים. צריך להיות עיוור וטיפש כדי לא להבחין בו. והבריטים אמנם טיפשים היו, אבל אופטימי מדי להניח שהיו גם עיוורים. אך בעוד שנשק לא יכול היה להבריח, ערבים ידע זאב פיינברג להבריח היטב, והוא עשה לילות רבים סביב היישוב.

 

מעטים היו הלילות שהעביר זאב פיינברג לבדו. כאשר נודע שהערב תורו לשמור התקבצו מיד אי אלו חברים. היו כאלו שרצו לשמוע על עלילות שפמו בין ירכי נשים, וכאלו שרצו לדבר על המצב והגרמנים יימח שמם, ואחרים שרק רצו להתייעץ על גידול בקר ועישוב שדות ועקירת שיני בינה — אחדים מהתחומים שזאב פיינברג ראה עצמו מומחה בהם. גם בחורות היו באות. זאב פיינברג אמנם שומר נאמן, אצבעו תמיד על ההדק, ובכל זאת צריך לזכור שעשר אצבעות העניק האל לבני האדם, ולא בכדי. ריח השדות אחרי הגשם, קורטוב של סכנה — הרחש שם, ערבי או חזיר בר — הגניחות נשמעו לפעמים עד כותלי הבתים. ולפעמים הצטרף יעקב מרקוביץ', נושא תחת בית השחי את העותק המָהוּהַ של כתבי ז'בוטינסקי, שריח הזיעה כבר דבק בהם.

 

זאב פיינברג קיבל את פניו בברכה כפי שקיבל כל אדם אחר. רגיל היה בחברת בני אדם עד כדי כך שלא ידע כיצד להיות לא חברותי גם לו רצה. אפילו את הבריטים לא תיעב ממש, וכשהרג אדם עשה זאת בחוסר רצון, גם אם ביעילות רבה. בפעם הראשונה דיברו כששב יעקב מרקוביץ' באישון לילה ממסעו לחיפה. "עצור," הרעים אליו קולו של זאב פיינברג בחשכה. "מי אתה ומאין אתה בא." יעקב מרקוביץ' חש רעד ברגליו אך ענה בקול יציב: "אני יעקב מרקוביץ'. הייתי עם אישה." צחוקו של זאב פיינברג העיר את התרנגולות שבלולים. כשישבו יחד הוסיף ושאל ויעקב מרקוביץ' ענה בנפש חפצה. סיפר על פטמותיה של האישה, שהיו נחמדות עד מאוד, והסכים לתאר בפירוט גם את ישבנה ורגליה, בלי לדרוש מזאב פיינברג אפילו לירה עבור המידע שעלה לו מחצית מהכנסתו השבועית.

 

לבסוף רכן זאב פיינברג אל יעקב מרקוביץ' ושאל: "תגיד, כמה רטוב היה שם?" שפמו של זאב פיינברג דיגדג את לחיו של יעקב מרקוביץ', אך הוא לא העז לזוז. מעולם לא הביט בו מישהו פרק זמן ארוך כל כך. לבסוף הבין שלא יוכל להשתהות עוד והשיב: "למה אתה מתכוון?" "למה אני מתכוון?" שפמו של זאב פיינברג הצליף ביעקב מרקוביץ' והדף אותו אחור. עיניו הכחולות נפערו בתדהמה גדולה כל כך עד שכמעט בלעו את יעקב מרקוביץ' יחד עם כתבי ז'בוטינסקי.

 

"אני מתכוון לוואגינה, חבר. כמה רטוב היה בוואגינה?" השם המפורש סיחרר את יעקב מרקוביץ' והוא התיישב על אחד הסלעים. זאב פיינברג התיישב לצדו. "ברור לך, אני מקווה, שייתכנו רמות רטיבות שונות? יש כאלה לחות ויש רטובות ויש כאלה — אי אי אי — שאתה יכול לטבוע בהן כמו בים השחור. זה תלוי כמובן בתזונה של הבחורה ובמזג האוויר, אבל הכי זה תלוי בתשוקה שיש בין הגבר לאישה." אחר כך שב זאב פיינברג ושאל כמה רטוב היה שם ויעקב מרקוביץ' נאלץ להודות שהוא לא הבחין אף בקמצוץ של לחות. "שום דבר?" "שום דבר. יבש כמו השדות בסוף אוגוסט."

 

כעת שתק זאב פיינברג שעה ארוכה ולבסוף אמר: "במקרה כזה, חבר, אני מציע לך לבדוק אם אין לה אחרים. אתה מכיר בוודאי את חוק שימור החומר. בגוף האדם כמות מוגבלת של נוזלים ואני חושש, ידידי, שהאישה שלך שם בחיפה מוציאה אותם בנוכחותו של גבר אחר." יעקב מרקוביץ' נשם לרווחה והצהיר שכעת הכול ברור: האישה בחיפה ציינה שהוא הרביעי באותו ערב, ומהיכרות עם חוק שימור החומר אכן הגיוני שלא מצא שם מים. זאב פיינברג פרץ בצחוק מתגלגל ויעקב מרקוביץ' נאלץ להצטרף. הוא לא ידע על מה הוא צוחק, גם לא רצה לדעת. כל כך נעים היה לצחוק לצד האיש הזה, ששפמו ממלא את העמק וצחוקו מהדהד בארץ כולה. אם לעג היה בצחוקו של זאב פיינברג הרי שזה התמוסס מיד, הצחוק מכל פנים נותר שעה ארוכה.

 

הוא צחק וצחק עד שכתם קטן הופיע במפשעתו, וכשהבחין בכך צחק עוד יותר. מאותו ערב הפכו יעקב מרקוביץ' וזאב פיינברג חברים. פעמיים הציל יעקב מרקוביץ' את חייו של זאב פיינברג, ושתיהן בערב אחד. כששב מחיפה באחד הימים מיהר לעמדת השמירה, כי לראשונה בחייו ראה שדיים שאינם זהים בגודלם. עוד הוא חושב מה יאמר על כך זאב פיינברג הבחין בצעיר ערבי שפוף בין השיחים, קנה רובהו מכוון לעבר גוש מתנועע שהיה, ככל הנראה, זאב פיינברג רכוב על אישה כלשהי. מפתה לומר כי יעקב מרקוביץ' לא היסס. ואף על פי כן, עד אותו ערב רק הבריח נשק ולמַעֵט החולדות שפגעו בשדה ואת ראשן רוצץ, מעולם לא הרג יצור חי. ובכל זאת השתלט על הרעד שאחז ברגליו, הרים בשקט אבן לבנה וחלקה, ובמכה אחת חזקה רוצץ את ראש הצעיר.

 

ירייה פילחה את חשכת הלילה ואת עור התוף של יעקב מרקוביץ'. הוא מישש את

גופו להבין אם נפגע ונוכח כי הפעם החטיא אקדחו של זאב פיינברג. "זה אני," צעק, "אל תירה!" מלמולי התודה של זאב פיינברג נבלעו בשטף הקיא. יעקב מרקוביץ' רק הביט בצעיר המוטל על הקרקע וקיבתו עלתה על גדותיה. דמו של הצעיר הבהיק באור הירח ורקמת מוחו החשופה העבירה ביעקב מרקוביץ' חלחלה. הצרצרים, מכל מקום, הוסיפו לצרצר. בייאושו עצם יעקב מרקוביץ' את עיניו, טורק את דלתות מוחו בפני תמונות הצעיר ומוחו השפוך, נאחז בכל כוחו בשדיה של האישה מחיפה. כשפקח את עיניו ניצב מול שדיים אחרים, סימטריים להפליא.

 

רחל מנדלבאום, עירומה למחצה, עמדה רועדת לצדו של זאב פיינברג. מרוב תדהמה שכחה לכסות את עצמה וכעת עמדה מולו בשיא תפארתה, מייבבת לנוכח גופת הערבי. כשהביט בשדיה של רחל מנדלבאום הלך איברו של יעקב מרקוביץ' והתקשח. ככל שהתקשח איברו גדל הרפיון בראשו עד שנטש כליל את דמותו של הערבי המרוצץ. לאט־לאט חדרה למוחו ההכרה כי הוא בוהה בשדיה של רחל מנדלבאום אף על פי שאיננו, בשום פנים, אברהם מנדלבאום. לנוכח ההכרה הזו חדל יעקב מרקוביץ' להביט בשדיה של רחל מנדלבאום, פנה אל זאב פיינברג ואמר: "אברהם יהרוג אותך."

 

"לילה אחד, מרקוביץ'", מאת איילת גונדר-גושן. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 302 עמ'.

 

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "לילה אחד, מרקוביץ'": פרק מספר
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פרק מספר
    צילום: אלון סיגווי
    איילת גונדר-גושן. בחזרה לשנות ה-40
    צילום: אלון סיגווי
    7 לילות
    ynet ספיישל