בתחתית מגרש החניה המסודר שהתקינו ליד מצד סהרונים יש צומת שבילים: ימינה לנחל גוונים, ישר (שביל להולכי רגל המסומן כחול), לעין סהרונים ולפרסת נקרות, שמאלה (דרך עפר מסומנת אדום) להמשך דרך הבשמים. מעל הצומת הזה המצד. זוהי תחנת דרכים גדולה: השתמרו בה בנייני מגורים, חורבות של מחסנים לסחורה שהועברה כאן, אורוות ומכלאות לגמלים. הנבטים היו מחליפים כאן את הגמלים העייפים ברעננים יותר.
המסלול הרגלי לפרסת נקרות הוא מסלול כמעט מעגלי, דמוי פרסה, ומכאן שמו. אידאלי לטיול משפחות, מהלך של שלוש שעות בקניון יפה. כדאי לעבור אותו, אבל תוכלו לעשות זאת רק אם התחלתם ממש מוקדם.
הדרך המסומנת אדום (המשך דרך הבשמים) יורדת לתוך האפיק של נחל נקרות. היא מסומנת במפה, בקטע הזה, כקשה לעבירוּת, ואכן כך: אחרי 1.2 ק"מ ממש נאלצים לרדת מדרגת סלע גבוהה, ו-200 מ' משם, עוד שלוש מדרגות, שבעקבותיהן עיקול חד. יש לנהוג בזהירות, בהילוך נמוך, אך תחושת ההרפתקה שווה את המאמץ. עוברים כ-500 מ' נוספים ומתחברים שוב עם השביל המסומן כחול, קצה המסלול הרגלי של פרסת נקרות. אם לא עשיתם את המסלול הרגלי, כדאי לכם לצאת מהרכב כאן ולרדת אל השביל. במרחק של 300 מ' מכם נמצא קניון קצר ויפה. כשאתם נכנסים אליו, כדאי לטפס על שיפוע הסלע הלבן שמשמאל לשביל המסומן. הוא יוביל אתכם לגב גדול (שמתמלא מים לאחר השיטפונות) מעל הקניון. תוכלו לרדת את קצה הקניון מצידו השני ולחזור עם השביל אל הרכב.
מיץ נבטי צונן
עשרות מ' אחר כך, בהמשך ציר הנסיעה בנחל נקרות, תתפצל מהדרך שמאלה דרך מסומנת שחור הפונה אל נחל ארדון ורמת סהרונים. נחל נקרות הופך קניוני יותר, ומדי פעם יש בו מכשולי אבן. לעתים תצטרכו לבנות לכם מדרגה לרדת בה, או למלא בור מסוכן באבנים.
אנחנו פגשנו בקטע הזה של הנחל לפחות שלוש קבוצות של יעלים. אם שומרים על טווח של 20-30 מ' מהם, ולא עושים תנועות מיותרות, אפשר לצפות זמן ממושך במעשי הקונדס של היעלים הקטנים, באוטוריטה של האב, בדילוגים הקלילים שלהם, נטולי המאמץ ומלאי החן, ממדרגת סלע אחת לזו שמעליה.
המסלול, המסומן אדום, ברור מאוד, נמצא כמעט כל הזמן באפיק. לאחר כ-8.5 ק"מ נסיעה בו מגיעים למפתח רחב יותר של האפיק. יש בשטח הרבה שיחי רותם ואשלים, נחל נקרות נפגש כאן עם נחל מישר שבא אליו מדרום.
מצפון לאפיק של נחל נקרות (מימין), תוכלו לראות את מצד נקרות, תחנה חשובה על דרך השיירות. מבנה האבן השתמר כמעט בשלמותו: בית בגובה של כשלושה
מ', חצר גדולה, אפשר לדמיין את הולכי השיירות יושבים פה להפסקת צהריים, עם בקבוק מיץ נבטי צונן. הדבר המרתק יותר כאן נמצא בגדה הימנית (המערבית) של נחל מישר. לכו 200 מ', על גדת הנחל ותראו שם את "בור נקרות". הוא נותן מושג נהדר על גדולתם של הנבטים. זהו מבנה מקורה, אבניו מסותתות, נראה נמוך, אבל עומקו כשלושה מ'. הוא שימש בריכת אגירה למימי הגשמים והשיטפונות. תעלת אבן מובילה לתוכו את המים שנאגרו מנחל מישר. התקרה נתמכת על ידי שלוש קשתות אבן עגולות. הנבטים לא השתמשו בעץ, משום שאינו מצוי באזור. אפשר רק להשתאות ולהעריץ את היכולת הארכיטקטונית, את ההקפדה על הפרטים ואת הידע הרב בשימור מים, גדולתם של הנבטים והסוד העיקרי של שרידותם במדבר.
אספרסו קצר
כ-4.5 ק"מ אחרי מצד נקרות, מגיעים לצומת דרכים חשוב: הדרך המסומנת אדום, שעליה היינו עד כה, פונה שמאלה וממשיכה בנחל נקרות. היא תצא אל הערבה סמוך לעין יהב. דרך הבשמים, לעומתה, פונה ימינה, כשסימון הדרך משתנה לשחור, ונכנסת, כללית, לאפיק של נחל קצירה. ממשיכים עליה, וב-18.7 מגיעים לצומת שבילים נוסף וממשיכים ישר אל ראש הגבעה שמולנו (העלייה קשה ומחייבת הילוך נמוך): מפסגתה נראה לראשונה את נוף הרי אדום. אופי השטח וצבעו משתנים באחת: חום, צחיח, מבותר. מראה שונה, יפה.
ב-21.0 עוברים סמוך לחירבת קצירה (משמאל לדרך) - עוד מבנה מהתקופה הנבטית, שצופה בגאווה על נוף הגבעות שסביבו, בולט היטב בשטח. הירידה מהחרבה קשה - שוב מדרגות הסלע משופעות בבורות, וצריך להיזהר לא להיתקע. פחות מחצי ק"מ משם, הסתעפות שבילים נוספת. ממשיכים ישר על הסימון שלנו, שמוביל לקטע קניוני יפה של הנחל. גדות הנחל הן אבן חול גבוהה, שמרוצפת בחלוקים ששקעו אחרי השיטפונות, מניפות סחף.
ב-31.3 מגיעים לצומת שבילים חשוב - גוש בטון מעוצב, חיקוי לאבני המייל הנבטיות, מסמן כי הדרך החוצה את דרכנו, שסימנה אדום, היא ציר המעיינות. ישר, על הדרך המסומנת שחור, לכיוון כביש הערבה. משמאלנו, מוית-אל-עב: תחנת דרכים נבטית, בה נחו הנוודים לאחר שחצו את הערבה, בדרכם לכאן מפטרה. הכביש כבר קרוב, הפרידה מהנבטים צפויה, לכן כדאי לעצור לביקור אחרון: שביל מסודר מוביל לראש הגבעה בה מצוי המבנה המרכזי. תחתיו שרידי עמדות השמירה, המחסנים והאורוות. נעים להיות פה בשעת בין הערביים. מצפון רואים כבר את המבנים של מושב צופר ושל אזור התעשייה ספיר. עוד ארבעה ק"מ בדרך מפולסת היטב, ראויה לכל רכב, ואנחנו על כביש הערבה, בפתח שער גדול, חומת אבן צבועה כתום מדברי, שהיא הכניסה לפארק הזה מכביש הערבה. ממול, בצד הכביש, יש בית קפה קטן ונחמד, בשם מואה, שאפשר ללגום בו אספרסו קצר ומרוכז, משהו שגם הנבטים, מן הסתם, היו משתוקקים אליו אחרי מסע כזה.
עכשיו - או הביתה, צפונה, על כביש מספר 90, או הלאה, בעקבות הבשמים, לפטרה.
