לאן נעלמו הנבטים

שנשבעו לא לנטוע עץ

בפעם הראשונה שהנבטים מוזכרים בתעודה היסטורית כלשהי, זה קורה במאה הראשונה לספירה. התיעוד מתאר מסע כושל שנערך 300 שנה לפני כן לכיבוש הנגב על ידי אחד המצביאים הרומיים. הנבטים מתוארים שם כשבט ערבי, אבל שונה מהשבטים האחרים שרעו את עדריהם באזור. עשרת אלפים איש בערך, המתפרנסים משוד ומפשיטות קצרות על הארצות השכנות. איך הם שורדים, למרות מספרם הקטן? בזכות המים. יש להם, כך מסופר, שיטות נסתרות לאגור מים, הם מאכסנים את המים בבורות תת-קרקעיים גדולים ועמוקים, פתח הבורות צר ונסתר וידוע רק להם. כשהם במצוקה, הם נאחזים בלב השממה, נהנים מהמים הרבים שאגרו, כשאויביהם לעומתם ניצבים בפני ההחלטה: או להסתכן בגוויעה בצמא, או לסגת הביתה. אף כי יש להם מקומות ריכוז, אין לנבטים באותה תקופה מגורי קבע. כעם גאה של נוודים, כך כותב ההיסטוריון דיודורוס, "הם חיים באוויר החופשי, מולדתם היא המדבר, מנהגם הוא שלא לזרוע זרע, לא לנטוע עץ, לא לבנות בית". הם לא נקשרים למקום. נבטי שעובר על המנהגים הללו - דינו מוות. הכסף הרב שהם מרוויחים בהעברת מור ולבונה הוא מקור עושרם. חלק מהם מגדלים גמלים, חלק מגדלים כבשים. בשרם וחלבם של אלה הוא מזונם העיקרי וכן צמחים מדבריים ראויים למאכל. כאשר יוצאים הנבטים לכינוס הלאומי שלהם בבירתם פטרה, או כשהם נעדרים למסעות ארוכים, הם מותירים את רכושם תחת שמירת הנשים, הזקנים והילדים. אף כי אין חומה וביצורים סביב מטמוניהם, אין הם חוששים: אף אחד זולתם, לא יעז לעשות דרך של יומיים לפחות במדבר, בלי מקור מים בדרך. וזהו סוד שידוע רק להם. חרסים ומטבעות שנמצאו מהתקופה הזו מאשרים שלנבטים היו קשרי חוץ מסועפים: כל החרסים מיובאים, המטבעות יווניים, ומצאו ביניהם גם ידיות של כדי יין מאזור הים התיכון. הנבטים, מתברר, אהבו לשתות.

שעברו לגור בווילות

סמוך למאה הראשונה לפני הספירה, נכבש נמל עזה - המוצא העיקרי לסחורות שהעבירו הנבטים ביבשה - על ידי אלכסנדר ינאי. הנבטים נאלצו תחילה לצמצם את שליטתם בנגב, אבל חושיהם המסחריים הובילו אותם לפיתוח דרכים חלופיות ועד מהרה חזרו והרחיבו את ממלכתם. הפעם היתה זו כבר ממלכה מסודרת יותר. פטרה, העיר החצובה בסלע אדום, הפכה לבירתם. שם ישב המלך, שם היה המרכז השלטוני שלהם ונקודת הריכוז של השיירות שהמשיכו משם מערבה. דרך הסחר העיקרית שלהם כונתה "דרך הבשמים", על שם הסחורה העיקרית שנשאו על גמליהם. מפטרה ועד הים הוקמו תחנות דרכים נבטיות ששימשו את השיירות. אלו עברו את הירדן למואה שבפתח נחל נקרות, משם לעבדת, העיר העיקרית שלהם בנגב, ומעבדת המשיכו השיירות לחלוצה, לשבטה ולניצנה. בעבדת הוקם מחנה צבאי גדול, מקדש, מבני ציבור ואורוות ענקיות לגמלים שמובילי השיירות החליפו בדרכם מתחנה לתחנה. אלו שישבו במבני הקבע החלו לעסוק בחקלאות ששימשה אותם תחילה רק לצורכיהם ואחר כך גם למסחר בתוצרת עם העמים השכנים. בנגב הצחיח החלו לגדל כרמי גפנים ליין. עד היום מנסים עדיין לפענח את הדרך בה אגרו הנבטים את המים הדרושים לגידולים הללו. את שרידי המערכת המסועפת של הסכרים, הטרסות והאגנים הגדולים שאגרו את מימי הגשמים, מנסים היום לשחזר בחוות ניסיוניות הסמוכות למקומות הריכוז הקדומים שלהם. חרסים רבים שנמצאו בנגב מהתקופה הזו מוכיחים שעם הנוודים הזה ניחן בחוש אסתטי מפותח ובכשרון יצירתי. צלחות מקושטות, ספלים מצוירים, כלים פולחניים וכלי בית מפליאים בעדינותם ובדקותם נאספו בשנים האחרונות באתרים המרכזיים בהם ישבו הנבטים.

בין המאה הראשונה וראשית המאה השנייה לספירה עברו הנבטים שינוי באורחות חייהם. פלישת שבטים ערביים מהמדבר ודלדול בעסקי המסחר הביאו לניוונה, ומאוחר יותר לחורבנה ונטישתה, של העיר עבדת (ששוקמה ונבנתה מאוחר יותר). ממשית הופכת לעיר המרכזית, דרך השירות משתנה ועוברת דרך מעלה העקרבים, שפולס וסומן על ידי הנבטים בתקופה ההיא. מעם של נוודים ואנשי שיירות הופכים הנבטים לעם של סוחרים-חקלאים. הם מקימים מפעל ענק של מערכות השקיה, אוגרים מי גשמים ומפנים אותם באמצעות מערכת מסועפת של תעלות לחלקות האדמה עליהן הם נוטעים גפנים וזורעים שעורה. אם פעם נשבעו זה לזה שלא ייטעו עץ או יזרעו זרע, עכשיו, כשהנסיבות הפוליטיות והכלכליות מאלצות אותם לפעול אחרת, הם נאחזים באדמה. על פי שרידי הווילות שלהם, שחלק מהן שוחזר בעיקר בממשית ובעבדת, אפשר לתאר שהנבטים ידעו להעריך את החיים הטובים. פרט למקדשים, למרחצאות ולמקומות פולחן מרשימים, מפליאים עוד יותר הם בתי המגורים: בתי אבן כבדים, מבודדים היטב מקור החורף ומחום הקיץ, אבל מצטיינים באסתטיקה, חסומים מפני רוח וסערות חול אפשריות ומנצלים היטב את כיוון קרני השמש. האבנים הכבדות הונחו זו על זו בדייקנות, בלי שימוש בטיט לחיבור ביניהן. שטח הבתים מדהים: בממשית התגלה בית ששטחו שני דונם. הוא כלל קומת מגורים וקומת חדרי שינה, כשגרם מעלות פנימי ומפותל מחבר בין שני המפלסים. על היעדר עצים בנגב התגברו הנבטים בכך שיצרו קשתות אבן שתמכו את גגות בתיהם.

שקנסו את מי שהתרושש

הם היו עם של אנשים מוכשרים, בזה אין כל ספק: סוחרים ממולחים, בנאים מעולים, חקלאים יצירתיים ואומנים. הם תבעו מעצמם ומזולתם הישגיות ושגשוג. מי שהגדיל את נכסיו זכה לכבוד. מי שנכסיו הידלדלו, נקנס בפומבי על הלוזריות שלו. מלכם, רבאל השני, זכה על ידיהם להוקרה ולכבוד, ועדויות כתובות (בהן כתובות קיר בנבטית ובארמית שנמצאו בעבדת) מלמדות על כך.

חוות חקלאיות עצומות ממדים סיפקו את כלכלתם, אורוות ענקיות לגמלים ולסוסים היו בפאתי היישוב. הסוס הערבי המפורסם גם הוא, כנראה, המצאה נבטית. הם זיווגו את הסוס האסיאתי קל הרגליים עם הסוס האפריקני החסון. ברבות הימים הפך גם גידול הסוסים לענף כלכלי מכניס: הנבטים מכרו את הסוסים הנפלאים שלהם למרוצים שהתקיימו ביוון, בסוריה ובמזרח אסיה.