"מלך ירושלים" שכמעט הצית את המזרח התיכון
השבוע לפני 46 שנה הוצת לא סתם מסגד, אלא ה-מסגד. אלמוני ששיחד את השומר הבעיר אש באל-אקצא, התקרה התמוטטה, מהומות פרצו וגולדה התייצבה כדי להרגיע. כעבור כמה ימים התבררה זהות המצית, שלא היה יהודי וגם לא ערבי
תייר עם בעיות נפשיות קשות הצליח להיכנס באין מפריע למסגד אל אקצא, השבוע לפני 46 שנים. הוא הצית את הבמה במסגד ונמלט. המסגד עלה באש ולמקום נגרם נזק. המוסלמים האשימו את היהודים ומהומות פרצו בירושלים. התייר האוסטרלי, דניס מייקל רואן, אמר כי אלוהים ביקש ממנו להצית את המסגד ואמר כי הובטח לו להיות מלך ירושלים.
לכל הכתבות של השבוע לפני
ב-21 באוגוסט 1969 בשעה 7:20 בבוקר, נראו ברחבת הר הבית קומץ מוסלמים שעשו את דרכם למסגד אל אקצא. האיש המופקד על משמר הר הבית, לבוש במדי חאקי, עמד בכניסה. לפתע נגדעה השלווה: מפתח המסגד פרץ צעיר כשהוא צועק "אש, אש".
כמה גברים שהיו בדרכם אל התפילה פרצו אל תוך המסגד ותוך דקות הוציאו ממנו מכל הבא ליד: שטיחים יקרים, מחצלות, ספרי תפילה, כלי קודש וחלקי ריהוט. בינתיים ענן עשן שחור ריחף מעל לכיפה המוכספת של המסגד והעשן - מאחד המקומות הקדושים לאיסלאם - נראה בחלקים גדולים של ירושלים.
תוך כמה דקות הגיעו מאות מתושבי העיר העתיקה, בהם ילדים ונערים רבים, אל רחבת הר הבית. מכל עבר עלו צעקות ויללות כשההמון, במתכוון או שלא במתכוון, מפריע את מלאכתם של כבאי ירושלים. ידיים אלמוניות ניתקו את צינורות המים של מכוניות הכיבוי. מישהו אף הגדיל לעשות בהוציאו מכלל פעולה את ברז הכיבוי היחיד, שהיה אז על הר הבית.
תוך דקות אחדות התרוקנו המכלים של ששת רכבי הכיבוי מירושלים ובהיעדר מים הופסקו פעולות הכיבוי לזמן מה. כתוצאה מכך, הלכה האש והתפשטה אל עבר חלקים נוספים של תקרת העץ של המסגד.
מהר מאוד השתלהבו הרוחות וצעירים ערבים פרצו בצעקות משולהבות נגד היהודים "ששרפו את מקדשנו", וצעקו גם "פלסטין ערבית". בשעה 8:30 נשמע קול רעם מתוך המסגד וענן שחור היתמר לשמיים. חלק גדול מתקרת העץ הבוערת התמוטט ונפל אל תוך המסגד. התמוטטות זו הביאה לפרץ חדש של יללות היסטריות, כך תואר אז, שלוו בדחיפות ובמכות שהנחיתו הצעירים לכל עבר.
התלהטות הרוחות הגיעה לשיא כשראש העיר ירושלים טדי קולק נכנס למסגד הבוער. קציני משטרה, שמיהרו אחריו כדי להגן עליו מפני פגיעה אפשרית, גורשו עד מהרה החוצה בצעקות רמות ובהנפת אגרופים. צעירים מוסלמים זועמים אילצו גם קציני צבא בכירים לעזוב את שטח הר הבית. הקצינים העדיפו להסתלק דרך שער המוגרבים, פן תעורר נוכחותם מהומות חדשות. קולק עזב את המקום בעקבותיהם. אחד השוטרים נמלט רק בקושי מידיה של ערבייה לבושת שחורים שרדפה אחריו, כאשר אחת מנעליה מונפת מעל ראשה, מתוך כוונה להכות בשוטר.
בשעה 10:00 בבוקר הצליחו הכבאים מירושלים להשתלט על הלהבות. אך הרוחות לא נרגעו: כמה צעירים מוסתים רצו, תוך צעקות, לעבר שער השלשלת שבחומת הר הבית, אחריהם הזדנבו מאות ילדים ונערים. חלקם נשאו בידיהם מקלות וחלקם נופפו באגרופים. המפגינים צעדו לעבר שער שכם, אבל פוזרו כשאנשי כוחות הביטחון ירו יריות באוויר.
כשעה לאחר שכבתה האש בא למקום שר הביטחון משה דיין. אחר הצהריים הגיעו למסגד גם ראש הממשלה גולדה מאיר וסגנה יגאל אלון. מאיר נכנסה למסגד בראש מורכן ובארשת פנים מהורהרת. בצאתה מהמסגד היא אמרה כי ההצתה לא תשפיע על יחסי יהודים ומוסלמים.
יו"ר הוועד המוסלמי בירושלים, השייח חילמי אל מחוטאסב, קרא לעיתונאים שהתלוו לראש הממשלה ואמר להם כי לא מדובר בדליקה שפרצה מקצר חשמלי, אלא בהצתה: "השומרים הבחינו בשעות הבוקר המוקדמות בדמות אלמונית, שנמלטה משטח המסגד דקות ספורות לפני כילוי האש. השומרים רדפו אחריו, אך לא הצליחו להדביקו. יש בידינו תיאור מדויק של מראה פניו. אנו בטוחים שהוא אינו פלסטיני. אנו תובעים שתוקם ועדת חקירה בינלאומית ויהיו חברים בה גם מהנדסים ערבים".
אל מחוטאסב קרא לסגור את שער המוגרבים ולאסור כניסה להר הבית למי שאינו מוסלמי. במקביל, 27 מדינות מוסלמיות קראו למועצת הביטחון של האו"ם לקיים דיון דחוף בנושא ההצתה.
בינתיים במשטרת ישראל העלו את ההשערה כי ההצתה בוצעה על-ידי אחד מארגוני המחבלים במטרה לעודד גלי זעם נגד ישראל. על שירותי הביטחון הוטל לבדוק אם אכן הייתה יד מחבלים בהצתה. במקביל הוקמה ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון ד"ר יואל זוסמן, על מנת לחקור את נסיבות הדליקה.
ביום שישי בערב, כ-36 שעות לאחר ההצתה, ערכה המשטרה מסיבת עיתונאים מיוחדת בשעה 20:00 בערב ובה סיפר מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, ניצב שאול רוזוליו, כי מאחורי ההצתה עומד דניס ויליאם רואן, אוסטרלי בן 27.
ניצב רוזליו אמר: "האיש החשוד, הנמצא בידינו, משתייך לכת נוצרית קטנה הקרויה 'כנסיית האל'. החשוד הגיע לפני ארבעה חודשים כתייר מאוסטרליה". חבריו סיפרו כי הוא אדם שקט ומסוגר, שמלבד עבודתו ולימודי התורה, שבהם עסק בקביעות, לא נהג להשתלב בחברה. לידידים ששאלו אותו לפשר אורח חייו המוזר, השיב כי איש אינו מסוגל להבין אותו משום שהוא משתייך לכת משיחית מיוחדת.
בחקירתו של רואן התברר כי שבועיים לפני המהומה הגדולה כבר ניסה להצית את אל אקצא, ונכשל. בניסיון הראשון הוא תחב צינורית גומי קטנה דרך דלת המסגד והזרים דרכה דלק. לאחר מכן הצית את הצינורית וקיווה כי הדלת תעלה באש - אך האש כבתה מיד. הוא הסתלק מהמקום וחזר ב-21 באוגוסט.
באותו היום ניסה השומר למנוע מרואן להיכנס. אך החשוד העניק לו "דמי שתייה" ביד רחבה - והתייר האוסטרלי עבר פנימה. בתוך המסגד ראה רואן אישה אחת בלבד. כשהיה משוכנע שאינה שמה לב אליו, הצית את במת סלאח א-דין. מן הבמה התפשטה האש בתוך המסגד. הוא ברח מהמקום לפני שהאש התפשטה.
רואן נתפס בעיקר הודות לזכרונו של שומר המסגד. השוטרים ציירו קלסתרון וכמה מהם זיהו את החשוד, שנעצר בקטטה כמה ימים קודם לכן. בחקירתו אמר כי המסגד "מפריע לישו ולמשיח לבוא". מהר מאוד פורסם כי משפטו של רואן ייערך בבית המשפט המחוזי בירושלים. אז הועלתה האפשרות שיתקיים באולם גדול כדי לאפשר לכתבים מכל העולם לסקר אותו. חמישה ימים לאחר ההצתה הובא רואן למסגד על מנת לשחזר את המעשה.
חודש לאחר המהומה קבעה ועדת החקירה כי "פעולה מכוונת של אדם" גרמה לאש שהשתוללה במקום השלישי בחשיבותו ובקדושתו למוסלמים, וליבתה יצרים ברחבי העולם הערבי. הוועדה הצביעה על שמירה לקויה של הוואקף המוסלמי על המסגד. עוד התברר כי עובד אחר ראה את האוסטרלי במסגד, אך לא מנע ממנו להיכנס, אף שהביקור בשעת בוקר מוקדמת הייתה אסורה לתיירים.
הוועדה קבעה כי החלטת המשטרה שלא להשתמש בכוח במהלך ההתפרעויות הייתה מוצדקת. "אמנם הכבאים סיכנו את חייהם, אך השימוש בכוח עשוי היה לגרום שפיכות דמים ממש והמשטרה בחרה ברע במיעוטו. השיקול היה נכון", קבעו חברי הוועדה.
במהלך משפטו אמר רואן כי אלוהים רצה שיבנה את בית המקדש והוא עמד להיות מלך ירושלים. "נכון, אני הדלקתי את האש במסגד אל אקצא. אני נצר למשפחת דוד המלך ומלכת אנגליה היא קרובת משפחה שלי". הוא הוסיף כי "קיבל אות מאלוהים" שאמר לו לשרוף את המסגד.
רואן הורשע בסופו של דבר במעשים המיוחסים לו, אך השופטים קבעו כי אינו בר עונשין על המעשים
כיוון שהיה נתון במצב פסיכוטי קשה ותחת לחץ של דחף פתולגי. "האש הפכה נושא חשוב בחייו. הוא חי חיי סבל, חרפה ודיכוי. ראינו בו אדם המאמין בכנות באמיתות דבריו", פסקו.
בתום הקראת הכרעת הדין הוא נכבל באזיקים והועבר למוסד לחולי נפש. כעבור כמה שנים גורש לאוסטרליה. גם במולדתו שהה רואן במוסדות פסיכיאטריים, ואושפז עד מותו ב-6 באוקטובר 1995.
לפנייה לכתב/ת 
