מכתבים ברוח - המשך

אני נקשרתי למחזותיו של נסים כי הם לקחו אותי על כנפיהם מן המציאות אל הסיפורים והאגדות, אל המשל והנמשל. גם כשהוא רצה לדבר על החלוצים שבאו לייבש בִּיצות, הוא העדיף להרחיק עדות ולספר על מלך גולה, ששמו בוניפציוס ויקטור פליקס לבית הוהנשוואדן, ועל בנו, הנסיך פרדינאנד, ודרכם לספר את סיפורם של אב ובן והתהום הפעורה שביניהם.
כדי לברוח מהיומיומי והאפור כל כך, הוא לוקח אותנו איתו אל איזו ארץ רחוקה כמו דרום אמריקה. ואני, מה לעשות, מאז שאני מכיר את עצמי לבי הלך אל סיפורים שלקחו אותי למחוזות רחוקים. אל דברים שהסוד בהם רב על הגלוי.
לומר את האמת, עד "מלאכת החיים" היתה ההיכרות בינינו היכרות של "שלום, שלום", וגם זה לעתים רחוקות מאוד. פעם, לפני המון שנים, הופעתי בתוכנית בידור בקול ישראל. לתוכנית קראו "שלכם לשעה קלה", ובת זוגתי על הבמה היתה רבקה מיכאלי. ואז, נדמה לי, נתקלתי לראשונה בחומר שאתה כתבת.
זה היה מערכון מאוד מבדר ומשעשע על אשת מהנדס ומהנדס המוזמנים לחתונה. ושניהם ביחד, וכל אחד לחוד, חרדים מאוד וחוששים שהכיבוד המוגש באותה חתונה, רבע עוף ובורקס, לא יגיע אליהם. המערכון הזה זכה להצלחה בלתי רגילה, בראש ובראשונה בזכות הדיאלוג השנון, המצחיק והמבריק שכתבת.
עד היום אין לי מושג כלל אם המערכון הזה נכתב באופן מיוחד עבורנו, או שאתה היית אז זקוק לאיזו פרנסה ולכן שלחת אותו. מה שלי זכור שהיה לנו תענוג בלתי רגיל להופיע בו. מה שמזכיר לי, שגם נסים, כמוך, חטא לא מעט בכתיבת פזמונים ומערכונים בין כתיבת מחזה אחד למשנהו.
אני מספר לך על המערכון הזה רק כדי להמחיש שמלבד האפיזודה הזאת לא יצא לי לקחת חלק פעיל במחזות הרבים שכתבת. ושוב, אולי בגלל העובדה שנמניתי עם שחקניו הנאמנים של נסים אלוני.
לעומת זאת, מחזות שלך ובבימויך ראיתי לא מעט. אם להיות אתך כנה, לא את כולם אהבתי. אבל את אלה שאהבתי, אהבתי בכל נפשי ובכל מאודי. עד היום אני זוכר איך ישבתי מהופנט באולם צוותא כשצפיתי בהצגת "יעקבי וליידנטל". אם היום, שנים רבות כל כך מאז שראיתי את ההצגה, עדיין חרוטות בתוכי תמונות בלתי נשכחות מאותה הצגה, רק סימן הוא שזה באמת עשה לי משהו. ולא רק לי אלא לכל הקהל הרב שמילא את האולם והיה כולו דרוך וקשוב למתרחש על הבמה. ושלושת השחקנים, שאותם בחרת בקפידה כפי שתמיד בחרת את שחקניך, עשו לי, בכשרונם הנדיר, חשק לעלות לבמה ולשחק במחיצתם.
שלא יעלה על דעתך אפילו לרגע, חנוך, שבדברים האלה שאני אומר אני לוקח לעצמי את שרביט המבקר. חלילה. אני כותב לך את הדברים האלה כשחקן וכמבצע, וגם כי אני רואה לא פעם הצגות שבוימו על ידי במאים שלא כל כך מדקדקים בבחירת השחקן המתאים לתפקיד המתאים, והתוצאה, ברוב המקרים, היא לא הכי משובבת נפש.
לעומת זאת, בכל עבודה שלך, גם אם לא נסחפתי עם המחזה, תמיד התפעלתי מכך שבעבודתך כבמאי היה לעקרון "סוף מעשה במחשבה תחילה" מקום נכבד כל כך. במלים אחרות, אתה, חנוך, וכמוך גם נסים, באתם תמיד לעבודה מוכנים עד כדי כך שידעתם בדיוק מה לבקש מן השחקנים ואיך להדריך ולתפעל אותם במהלך ההצגה. ומכאן אני גם יכול להבין את תשוקתם של השחקנים שכל כך אהבו לעבוד אתך.
הרצון שלי לעבוד ולשתף אתך פעולה היה כל כך עמוק עד שיום אחד עשיתי מעשה שעד היום אני לא תופס איך עשיתי אותו. ומעשה שהיה כך היה. יום אחד מלא שמש חמה ולוהטת פלוס לחות תל אביבית אופיינית ישבתי בבית קפה קטן עם תומרקין. ומדיבורים על איך, מי, מתי, איפה, וכמה, גם סיפרתי לו שאני נורא רעב לתיאטרון טוב ומעניין, והצרה היא, אני אומר לו, שנסים במשבר כתיבה שהוא לא יוצא ממנו כבר שנים. ומסביב, בכל מה שקשור לעשייה תיאטרלית, אני ממשיך ואומר, רק מדבר וצייה, ושהמחזאות המקורית מצמיחה רק רלוובנטיוּת ונראית כמו קיצור החדשות.
וכשאני שואל את תומרקין אם יש לו איזו הצעה טובה בשבילי, הוא אומר, למה שלא תלך ותציע לחנוך לוין שיביים אותך במחזה "אדיפוס". אני לא יודע אם זה בגלל הקיץ הטפשי והלחות המעיקה, אבל כמה ימים אחרי אותה פגישה עם תומרקין מצאתי את עצמי מטלפן אליך ושואל, ברוב חוצפתי, אם היית רוצה לביים אותי ב"אדיפוס". אתה, שההצעה נפלה עליך כמו גיליוטינה על חף מפשע, ענית בקול מאוד מנומס, שאתה מצטער אבל אתה לא מביים מחזות לא שלך. אני קיבלתי את הסירוב בצער ובהבנה. ומאז, למרות שנפגשנו פה ושם, לא חזרתי לדבר על אותו נושא.
בינתיים, מה שרציתי שתדע זה שההצגה "מלאכת החיים" עוד ממשיכה לרוץ, זו השנה השנייה, בכל הארץ ובהצלחה בלתי רגילה. בפעם הראשונה שראיתי את ההצגה הזאת שכתבת זה היה בתיאטרון הבימה לפני כמה שנים עם ליאה קניג ונסים עזיקרי. מאוד אהבתי את ההצגה בביומו של מיקי גורביץ ואת הביצוע הנהדר של השחקנים. גם הפעם ישב השחקן שבי באולם, כולו מתמוגג מנחת ואומר לעצמו, הלוואי שיכולתי להיות עכשיו שָׁם אתם על הבמה.
עם השנים נעשיתי מיזאנטרופ, והצגות עם צוות שחקנים גדול עושות לי סחרחורת במלוא מובן המלה. לכן התחלתי לחפש מחזות שבהם מספר המשתתפים אינו עולה שלושה או ארבעה שחקנים מקסימום. שלא תבין אותי לא נכון, חנוך. אני אוהב שחקנים. אבל לא במסות. יום בהיר אחד תוך כדי קריאה הגעתי למחזה "מלאכת החיים". נזכרתי בהפקה שראיתי בהבימה, אזרתי אומץ וצילצלתי אליך. למרות שלא ממש הכרתי אותך, מעולם לא נראית לי נדבן גדול של מלים. נראה היה לי שהשתיקות וההקשבה שלך תפסו תמיד מקום נרחב בכל שיחה. ככה זה היה, על כל פנים, בשיחות אתי.
באותה שיחת טלפון שלי אליך השתיקות שלך היו בשיאן, אבל כששאלתי אותך אם נראה לך הרעיון שאשחק את "יונה פופוך" ב"מלאכת החיים", התשובה שלך, להפתעתי, באה מיד. "כן," אמרת לי, "כן. עם שלושה סימני קריאה!" עוד באותה שיחה קבעתי אתך פגישה בקפה קטן בכיכר קטנה בעיר במטרה להחיות את הרעיון שילבש צורה, יקבל תאוצה וייצא לפועל. ואני רוקם בראש חלומות ורודים שהנה סוף-סוף, אחרי כל כך הרבה שנים, יזדמן לי לעבוד אתך יחד במחזה פרי עטך.
כשבאתי לאותו בית קפה, כבר ישבת וחיכית. אני מוכרח לציין שאז, באותה פגישה, לא ידעתי חצי דבר על אודות המחלה האיומה שפקדה אותך. לעומת זאת, אתה על ה"אירוע" שקרה לי בתיאטרון רמת גן ידעת גם ידעת. זאת אולי הסיבה שהדבר הראשון שאמרת לי אחרי "בוקר טוב" היה, "אני מבין שמה שקרה לך שָׁם על הבמה זה שמתת, נכון?" וכשאמרת את המשפט הגלוי והישיר הזה, ראיתי לך בעיניים טיפה של חרדה.
להודות על האמת: עד לאותה פגישה לא הרגשתי כלפיך קרבה כלשהי, לא חברית ולא מקצועית. אבל בכל זאת, מכיוון שראיתי אותך יושב כולך מלא סקרנות, סיפרתי לך את כל הסיפור מתחילתו ועד סופו. ואתה, בטח מן הסיבות שלך, ישבת והאזנת לכל מלה שיצאה מפי. זו היתה הפתיחה.
אחר כך היו כמה שתיקות שהופרעו על ידי שתיקות אחרות. ברגע מסוים אמרתי לך שהייתי שמח אם אתה תביים את ההצגה. אבל אתה חייכת את החיוך החנוך לויני שלך ואמרת, "הו, לא. אני לא מביים מחזה שלי שכבר בויים על ידי במאי אחר". המשפט האחרון הזה שלך עשה לי בבטן "קליק" של אכזבה לא קטנה. אני מודה, הציפיות שבאתי איתן היו לגמרי אחרות. כששאלתי אם יש טעם שתחשוב על זה שוב, ענית בקול קטן והחלטי "לא. זה סגור. אני לא מביים מחזות שלי שכבר בוימו על ידי אחרים."
ושם, באותו קפה, כשישבתי מולך, ראיתי פתאום איך החלום לעבוד אתך נגוז ונעלם לנגד עיני. וזה - למה לשקר ? - עשה לי קצת חמיצות בלב. צריך לזכור שנסים אלוני, שמת שנה בערך לפניך, היה בכל מה שקשור לכתיבת מחזות בכיס אוויר שממנו לא יצא עד יום מותו. לכן, אפשרויות הבחירה שלי לעבוד עם מחזאים כלבבי היו מצומצמות מאוד, לצערי. איך היה אומר המחזאי והסופר יענקלה שבתאי על איכותם של המחזאים והבמאים? "ככה זה כשאין הרבה סוסים טובים באורווה." בינינו לבין עצמנו, הוא צדק השבתאי הזה. אין הרבה סוסים טובים באורוות התיאטרון שלנו.
הערב אני נוסע לשחק בנס ציונה. הם קנו, לא תאמין, שלוש עשרה הצגות של "מלאכת החיים" למנויים שלהם. דבר שעושה לי הרהורים לא קלים, שהרי מה שיש בארץ בשנים האחרונות - ובכמויות אדירות - זה מנויים לתיאטרון. כשאני נזכר באולמות הקולנוע המרופטים שבהם הצגנו בעיירות הפיתוח ובמושבות עולים, אני רואה בזה ברכה גדולה. היום אין לך עיר, עיירה, מצפה, מועצה מקומית, או צומת דרכים שאין בה כמה מאות טובות של מנויים ולפחות "היכל תרבות" אחד לתפארת.
בתחילת החזרות על ההצגה, בשיחה עם החברים לעבודה, אמרתי שהייתי שמח אםההצגה תרוץ שבעים-שמונים פעם. מתברר שטעיתי, ובגדול. אנחנו מתגלגלים עם "מלאכת החיים" כבר למעלה משנתיים, וכבר חגגנו את הצגת השלוש-מאות. מזה תבין שאני במספרים ובהערכות בור ועם הארץ. רק מה? כשאמרתי שבעים-שמונים הצגות, ידעתי שזה פחות או יותר סדר גודל הקהל שאוהב את המחזות שלך. וכאן, בעצם, לא כל כך טעיתי.
אני זוכר את התגובות של הקהל בהצגות הראשונות. זו היתה חגיגה אמיתית. הקהל שבא לשמוע את הדיאלוגים שלך היה רובו ככולו קהל "חנוך לויני" בנשמתו. זה היה קהל חד, קשוב וערני, שהגיב ברגישות רבה וידע להיות דרוך גם בין המשפטים.
היום אנחנו מה שקוראים בז'רגון התיאטרלי "שלאגר". כלומר להיט. וזו בעיה. משום שעכשיו, או יותר נכון אחרי ההצגה המאה ועשרים, התחיל להגיע קהל ששמע ממישהו ששמע ממישהו אחר שההצגה "זה משהו שאסור להחמיץ". והקהל הישראלי ב"לא להחמיץ" הוא מאז ומתמיד בין המובילים בעולם. אנחנו, כשחקנים על הבמה, למדנו לדעת תוך כדי הרצת ההצגה, איזה סוג קהל יושב באולם. האם זה קהל לויני מובהק, שיודע לאן ומדוע הוא בא, או שזהו אותו קהל ששמע ממישהו ששמע ממישהו שההצגה זה משהו-משהו.
מישהו עלול לחשוב עכשיו שאני מזלזל בקהל הזה. ההפך הוא הנכון. אני מעדיף, אחרי הכול, לראות את הקהל הולך בהמוניו להצגת תיאטרון מאשר יושב על הכורסה בסלון מול הזבל הטלוויזיוני בצבעים טבעיים.
אנחנו חיים בעולם שבו ה"רייטינג" וה"מנויים" הם שֵׁם המשחק, ולנו לא נותר אלא לקבל את הדברים בהבנה ולהמשיך לנוע בכבישי הארץ (הו, אלוהים! הנסיעות האין-סופיות האלה בכבישי החושך!) לאורכה ולרוחבה כדי להופיע עם ההצגה בכל היכלי התרבות המפוזרים בכל תפארתם על כל גבעה ותחת כל עץ רענן.
שלא ישתמע, חלילה, מן הדברים שקצה נפשי, כמו שאומרים, מההצגה. נהפוך הוא. אחת ההחלטות הנבונות ביותר שעשיתי בשנים האחרונות היתה להביא להעלאת "מלאכת החיים" בתיאטרון בית ליסין ולקחת בו חלק. וזה קורה לנו, לשחקנים, לעתים נדירות, שאנחנו מברכים על ההזדמנות שניתנת לנו לשחק תפקיד שאוהב אותנו ואנחנו אותו. וזה בדיוק מה שקורה לי הפעם.
אני זוכר כשקראתי את המחזה, אמרתי עליו שהוא נכתב בעצם כמתנה מכל הלב לשני שחקנים הרעבים למלים חדות וטעונות. כאן במחזה הטוב הזה, המלא חסד, חמלה ורחמים רבים, להבדיל ממחזות אחרים שכתבת, אתה נותן לשחקנים את הרשות לבטא את עצמם דרך הדמויות שאותן הם מגלמים בקשת מגוונת של רגשות עזים.
לשחק את "יונה פופוך" היה בשבילי שינוי לא קטן מגלריית התפקידים ששיחקתי בדרך כלל. רוב התפקידים ששיחקתי היו מה שנקרא "גיבורים", כמו אצדק "במעגל הגיר הקווקזי", פרדיננד ב"נסיכה האמריקנית", פר גינט ב"פר גינט", פינק ב"נמר חברבורות", או אדי קרבונה ב"מראה מעל הגשר". יונה פופוך ב"מלאכת החיים" הוא ההיפוך הגמור של כל אלה.
פופוך הוא איש שוליים קטן, מלא פחדים והזיות ועם רגליים עמוק באדמה. פופוך הוא, כמו שאומרת עליו אישתו במחזה, "סחורה פשוטה מחומר זול, משהו שנדבק לסוליות. בן אדם עם תהומות של תחתית של כוס תה". בשבילי להתמודד (לא קל לי להגיד את המלה הזאת, מתמודד, אבל אני מתמודד עם זה) עם סוג כזה של תפקיד היה מסקרן ומעניין. היה שחקן אחד בארץ, שאותו ודאי הספקת לראות ואני מתכוון ליהושע ברטונוב מ"הבימה", שפעם שאלו אותו בראיון לעיתון איך הוא בוחר את התפקידים שלו. וברטונוב - שהיה איש מקסים, בעל תרבות ושחקן מלידה - ענה להם ואמר, אני קורא את המחזה בעיון רב ואז אני מוצא בו משפט אחד או שניים שהם הם אלה שגורמים לי לרצות לשחק את התפקיד.
אני, בתור יונה פופוך, יורה את המלים שלך בצרורות ולא פעם בבוטות הגובלת בגסות רוח, כי ככה דורשת ממני הדמות שאני מגלם. אבל המשפטים שנגעו ללבי במחזה הזה הם לא בהכרח המלים הבוטות אלא דווקא אותם משפטים חמים ונוגעים ללב כמו באותם רגעים ספורים ששני הרי הגעש האלה נחים ומנסים למצוא זה אצל זו פינה חמה וכתף להניח עליה את הראש.
באחד הרגעים האלה אומר יונה ללביבה זוגתו דברים היוצאים לו מן הלב, ובכל ערב כשאני אומר את הטקסט הפשוט והנוגע הזה אני מרגיש איך אני מזדכך: "לא אשכח אותך, לביבה, נגעת ללבי, נגעת בעצם לב לבי. אַת, חייך, טרחנותך, מסירותך שאין לה גבול, עבודת הפרך של חייך אשר עבדת את מפעלנו הכושל".
או ,למשל, אותה תמונה ספק גרוטסקית ספק טראגית, שבה פונה לפתע יונה לקהל וכאילו בא לסכם את חייו ואומר, "תחילה אכלתי עוף אצל אמי. אחר כך אכלתי עוף אצל אשתי. עוד כמה מנות עוף אוכל בבית חולים, ואז לשכב דומם לנוח. סוף סוף בלי עוף!"
גם ב"מלאכת החיים" אתה מספר על החמצת החיים, אפרוריות היום-יום, התשוקה לדג מלוח, המוות, האישה, הבעל וחוסר היכולת של שניים אלה להמריא מעל אותה שלולית עכורה שבה הם מתבוססים. ונדמה לי ש"במלאכת החיים" אתה אומר את מה שאתה אומר במרבית המחזות שלך, אבל בצורה מתומצת ובהירה. ואם נכונה האמרה שבן אדם בעצם שר כל ימי חייו את אותו שיר, אוהב את אותה אישה ומספר את אותו סיפור - אז נדמה לי שסיפור חייך מתומצת כולו ב"מלאכת החיים", וזו הסיבה ש"מלאכת החיים" מדבר אלי יותר ממחזות אחרים שלך.
ודווקא כשחקן ששיחק יחסית הרבה אלוני, אני שמח שנפל בחלקי לשחק לפחות פעם אחת במחזה שלך. וזאת למרות הגישות השונות של שניכם לאותם נושאים עצמם.
נסים, למשל, מעולם לא היה משתמש במלה "תחת" כ"תחת". לא בהומור וגם לא ברגעי התלהמות. ה"תחת" אצל נסים אף פעם לא שימש בסיס המראה למטאפורות פיוטיות. ואם נגיד, דרך משל, היה מופיע באחד ממחזותיו אותו "תחת" בכל הדרו, אין ספק שהוא היה מיד מכסה אותו בגלימת קטיפה ובכתר. ולא מפני שנסים היה שייך למנזר "עדיני הנפש", בכלל לא. הוא לא היה אומר "תחת", כי על פי תפישתו של נסים את התיאטרון ברגע שאמרת את המלה "תחת" - אמרת את הכול ולא השארת דבר לדמיונו של הצופה. ונסים, מעולם לא רצה במחזותיו להגיד הכול.
כמו שהוא לא רצה להגיד את ה א מ ת. כל דבר שהיה קשור לרלוונטיות היה לו לזרה. ב"צוענים של יפו" מסתובב אחד, סקרסלה שמו, הנושא על כתפו דג עשוי דיקט. שואלים אותו, "מה זה?" "דג," הוא עונה. "חי?" שואלים אותו. "זה לא חי," הוא משיב. "ובשביל זה הוא גם לא ימות".
אין לי מושג איך אתה אבל אני מאוד אוהב כזה מין תיאטרון, שהוא לא בדיוק החיים. ודג מצויר עשוי מדיקט מדבר אלי הרבה יותר מדג חי ו"אמיתי".
מה שאהבתי, כשחקן, במחזות של נסים היה אותו סוד קטן שתמיד הסתתר לו בין השורות. זה הסוד של כל בעל מקצוע ההופך אותו מבעל מלאכה ליוצר. סוד, שלמרבה הצער, אני לא כל כך מוצא אצל מחזאים אחרים במקומותינו.
היו כאלה שלא הבינו כל כך מה בדיוק נסים רוצה להגיד, ולמה. מה שהם לא יודעים זה שהוא לא רצה להגיד כלום. לנסים לא היו "מסרים", הוא גם לא התיימר "לתקן את העולם". בשביל זה, הוא היה אומר, יש מורים, הורים, גננות, הוגה דעות ומשרד החינוך והתרבות.
תיאטרון, אליבא דה נסים, זה מקום שעושים בו בידור. כן, מקום שבו אנשים מתכנסים כדי להתבדר. פעם זה בידור קל, פעם בידור כבד. אבל תמיד בידור. מה שהוא רצה, ככה נדמה לי, זה להפוך את הבמה, כמו בקסם, לעולם של אגדות. ואני, מה לעשות שהילד הקטן שבי היה תמיד להוט בכל נפשו אחרי כל מעשייה, סיפור או אגדה, שמתרחשים כמה שיותר רחוק וכמה שיותר גבוה מן המציאות.
נורא מסקרן אותי, חנוך, לדעת אם המחזות שלו, של נסים, מצאו בכלל חן בעיניך. אבל עכשיו כבר בטח לא אשמע מפורשות ממך את התשובה. וחבל. הוא, לעומת זאת, אם להיות כנה אתך, ואת זה אני יודע מתוך שיחות איתו, לא היה חסיד גדול של מחזותיך.
ואם אנחנו כבר בענייני חסידוּת, אני מוכרח לומר שאני הייתי חסיד של נסים. וזה נמשך בעצם עד עצם היום הזה. פעם מזמן, כשהייתי צעיר, הייתי אפילו חסיד שוטה. אבל עם הזמן התבגרתי, וגיליתי בו לא פעם פגמים סמויים, ככה שעכשיו אני רק חסיד.
במחשבה שנייה, אתה יודע, נדמה לי שהגזמתי קצת ולא הייתי צריך לשאול מה דעתך על המחזות של נסים, כמו שלא הייתי צריך לומר לך מה בדיוק נסים חשב על המחזות שלך. אחרי הכל, מה זה כל כך משנה. הכול כל כך מתגמד ונעשה חסר חשיבות, כשהמוות ממתין לנו מאחורי כל פינה עם חיוך של בתולה זקנה.
אתה כתבת הרבה. כתבת כל הזמן. כתבת כמו איש שאש התיאטרון בערה בו מאז ומעולם. שחקנים סיפרו שבחודשים האחרונים לחייך, חנוך, בבית החולים, כשמצב בריאותך הלך והתדרדר, ביקשת, במעט הכוחות שעוד נותרו בך, לסיים מחזה שהתחלת לכתוב. וסיפרו ששם, בבית החולים, ביקשת לפגוש ולראיין שחקנים שאותם היית אמור לביים באותו מחזה.
אין לי ספק שהדחף להמשיך ולעבוד, שהיה אצור בך כשהיית בריא לכל דבר, רק הלך והתחזק ככל שהמצב החמיר. והכול כדי לבעוט ולהרחיק, עד כמה שזה ניתן, את אותו מוות בלתי נמנע שהמתין בסבלנות להכניע אותך ברגע של רפיון.
עכשיו, כשאני כותב את הדברים, צצות ועולות בראשי דווקא שורות מתוך "הצוענים של יפו". שם, אצל נסים במחזה, אומר בוגו, הצועני הנצחי, לדב: "ההצגה תימשך, אנטון !" וסקרסלה ממשיך ואומר, "מה זה הכול, סמול, מלבד הצגה…" "מוות," עונה לו סמול, "מוות... מוות..." "אז בשביל זה," עונה סקרסלה, "זה הצגה… נגד ! נגד " !
וזה בעצם מה שגם אתה ניסית לעשות, חנוך, בשעות הקשות של חייך. עוד הצגה ועוד הצגה ועוד הצגה, נגד! נגד המוות! אותו מוות הממתין, בסופו של דבר, לכל חי, וזה כולל את כולנו. ברבים מיצירותיך הוא אורח קבוע, המוות, ואפילו בן-בית. אתה סיפרת וכתבת אותו בשיר ובמחזה. פעם בהומור מחוספס, עבה ושחור. פעם בעצב פרוע וכואב.
כפי שכבר אמרתי, במבט לאחור אני יכול להגיד שמצטער שלא יצא לנו לעבוד ביחד. אתה כבמאי ואני כשחקן, בעניין הזה אני מוכרח לומר, לא הרווית את צמאוני.
בסצנה הכמעט אחרונה ב"מלאכת החיים", יונה פופוך שוכב על ערש דווי ומתלונן בפני אישתו על מיחושים בחזה וחושש להתקפת לב. ואישתו לביבה עונה לו בדאגה של אישה אוהבת ומסורה. "התקפת לב? באמצע הלילה?" ופופוך עונה לה, כשכולו נתון בהזיות, " לילה? איזה לילה? את לא רואה שעכשיו שבת בבוקר, ואני בדרך לבית הכנסת עם אבי. שבת בבוקר, ראו : אב הולך עם בנו לבית הכנסת. יד הבן ביד אביו. האב הולך ומפזם חרש. הבן בועט באבנים קטנות. איש איש ועיסוקו ברחוב הריק. בתוך שלווה גדולה כל כך… באור של חסד… יד ביד אב ובנו הולכים לבית הכנסת… "
בשורות כמו אלו הזרוּעוֹת בנדיבות לאורך המחזה הקטן והטוב הזה אני מוצא הרבה חסד. ושורות כמו אלה ודומות להן עזרו לי למצוא את ה "יונה פופוך" שהסתתר בי.
ועל כך, חנוך, הרבה תודה.

מתוך "מכתבים ברוח" מאת יוסי בנאי, הוצא' "זמורה ביתן", 172 עמ'