פצועי הדולפינריום: "נותרנו ללא דירה ועבודה"

בעברית רצוצה ועיניים שטופות מדמעות תיארו היום (ב') בפני ועדת הקליטה של הכנסת הוריהם של נפגעי הפיגוע בדולפינריום ועולים שנפגעו בפיגועים בנתניה ובחדרה את המציאות האיומה שאחרי הפיצוץ - הפיטורים, אובדן הדירה הצנועה ששכרו, השיקום הרפואי הארוך והסיוטים בלילות.

פצועי הפיגוע בדולפינריום עדיין לא התאוששו. אלה שהשתחררו מבית החולים חווים את התמונות הקשות שוב ושוב. הפצועים שעדיין מטופלים מתמודדים עם שיקום ארוך שבסופו יישארו נכים פיזית ונפשית. ועדת הקליטה של הכנסת עסקה היום בהקשבה ובניסיון למצוא פתרון לפצועים האלה ולעולים רבים אחרים שנפגעו בפיגועים בנתניה ובחדרה. אחד אחרי השני סיפרו בקול חנוק הוריהם של ילדי הדולפינריום וניצולי פיגועים שההתאוששות עוד רחוקה מהם מרחק שנות אור.

סופיה בלוך, דודתה של אוקסנה דיאטלב, שנפצעה בדולפינריום פרצה בבכי כשתיארה את דירת החדר וחצי אליה ממאנת אחייניתה לחזור: "הדירה רטובה וחשוך שם. קשה להכניס כיסא גלגלים ואמא חולה, אין כסף". הדודה התאמצה בו זמנית לדבר עברית ולעצור את פרץ רגשותיה. "הילדה בדיכאון גדול ומפחדת מחושך ולאימא אין עבודה. אנחנו חיים מ- 1,600 שקל. מה נעשה?", שאלה.

אירנה ניסנוב, שאביה אליעזר נפצע בנובמבר 2000 בפיגוע בחדרה, תיארה גם היא מצוקה כלכלית קשה. האב, שהתעוור בפיגוע, ישב לצידה במשקפיים כהים ובראש מורכן והקשיב לדברי בתו. הבת סיפרה שהוא אינו חדל מלבכות ולשאול מדוע לא התמזל מזלו ומת בפיגוע. "הוא לא ישן בלילה. הביטוח הלאומי מממן לנו נסיעה לבית חולים אבל יש עוד נסיעות שצריך לעשות ואין לי כסף כי אני לא יכולה לעבוד – הוא עיוור ומישהו צריך לטפל בו", אמרה.

גלינה פלין, שבתה קטיה נפצעה בדולפינריום ועדיין מאושפזת בבית חולים נעזרה בסגן השר יולי שטרן שתרגם את דבריה: "הראש עסוק רק בילדה. בעלי ואני מובטלים. פוטרתי שבוע לפני הפיגוע ועכשיו בעלי קיבל את הצ'ק האחרון שמגיע לו כדמי אבטלה. רוב הפצועים שעדיין בבית החולים נפגעו ברגליים, דבר המחייב טיפול ממושך, ניתוחים רבים ושיקום ארוך. לאף אחד מההורים אין רכב. כל האמהות של הפצועים אינן עובדות, ולחצי מהן כבר אין כסף לשלם שכר דירה וכולנו צריכים לשבת ליד הילדים, שמפחדים להישאר לבד. אפילו אלה שהתעלפו בפיגוע התעוררו אחרי כמה דקות וראו את הטבח שבוצע בחברים שלהם והם בטראומה קשה".

יורי אברמוב, שנפגע בפיגוע בקניון בנתניה, לפני כמה שבועות, נזקק להרבה מים כשסיפר לחברי הוועדה שהקיצבה הזעומה שקיבל לא מספיקה לו אפילו לקניית כל התרופות שהוא זקוק להן כחולה לב. ידיו רעדו ומבטו הושפל לרצפה. "אין לי כסף להחזיק דירה, יש לי 80% נכות", סיפר בקול שקט.

לנציגי העיריות אין מענה

נציגי הרשויות המקומיות של עיריות תל-אביב, בת-ים ורמת גן שהגיעו לדיון הודו שאינם יכולים לספק מענה לחששם הגדול ביותר של הפצועים ומשפחותיהם.

"נציגי השלטונות עונים רק כששואלים. אף אחד לא מספק מידע בצורה מסודרת על הזכויות המגיעות להם", אמרה אירנה גנין, מעיריית בת-ים. "צריך לאחד בין הגורמים המטפלים כדי שהטיפול יהיה יותר אפקטיבי".

בת חן פיליפ, מעיריית רמת גן, הוסיפה שחלק מהפצועים כלל לא ידעו מה הזכויות המגיעות להם מאחר ואינם דוברים עברית. הם חזרו לבתיהם מבלי לדווח לאף אחד ורק עכשיו "גילתה" אותם העיריה.

נציג הביטוח הלאומי, שמואל פינצי, הסביר שאכן הטיפול ארוך ולא כולם מודעים לזכויותיהם, אך הוא הבטיח שבעיות כלכליות יפתרו בטווח הקצר. "מה יהיה אחר כך, אני לא יודע", הוא אושש את חששם של הנפגעים.

"החברה צריכה להמשיך לתרום לאורך כל הדרך", אמרה מנכ"ל סל"ע, רות בראון, שארגונה סייע רבות לעולים הפצועים. "הטיפול ייקח חודשים ואפילו שנים. כולנו נצטרך לקחת נשימה ארוכה, ארוכה מאוד".