דיג קופים

רוביק ואסא מגיעים לפורומים

רוביק רוזנטל, מחבר הספר "האם השכול מת?" כותב בגיליון האחרון של "העין השביעית" על התנסות מעניינת שחווה בפורום השכול של ynet, שבו התארח בסוף חודש אפריל.
במסגרת הכתבה "פורום של מתחבאים: שיחות קהילה ברשת" מגולל רוזנטל את רשמיו מעולם הקהילות ("הפורום אינו דיון מסודר שיש לו התחלה, אמצע וסוף, אלא הוא מעין נחל מתפתל, או "חוט"), ואף מתאר איך פרופ' אסא כשר נפגע מביקורת שהטיח בו גולש בפורום, בעיקר בגלל שאותו כותב בחר לשמור על אנונימיות.
רוזנטל מגיע למסקנה שנקודת התורפה של הפורומים היא האנונימיות. "הפורום הוא מדיום של מתחבאים", כותב רוזנטל. "ההתחבאות מאפשרת להטיח דברים קשים זה בזה, אבל הדברים הקשים מאבדים את כוחם מאחר שהתוקף אינו מזוהה, אינו לוקח למעשה אחריות להתקפה ולא נוצרת אינטראקציה אנושית של עימות המוביל לסוג של קתרזיס".
רוזנטל מזהה את האנונימיות כחולשה, בעוד שהיא דווקא כלי רב עוצמה, שמעודד פלורליזם והבעת ביקורת. למשל, סטודנט יכול להשתמש באנונימיות כדי להעביר ביקורת על עמדות המרצה שלו, שלא היה מעז להביע לפניו. עובד יכול להשתמש בה כדי לדווח על שחיתות, אזרח יכול להיעזר בה כדי להביע דעות שאינן פופולריות, בלי שיישפט על פי דתו, לאומיותו, צבע עורו, גילו או השכלתו, וחולה יכול להשתמש בה כדי להתגבר על הבושה ולהציל את חייו.
האנונימיות, שמאפשרת לגולש להתנתק מדמותו בעולם שמחוץ לאינטרנט, מוציאה מאנשים מסוימים את הטוב שבהם ומאחרים – רשעות. גולש יכול לפרסם דעות בפורומים או בצ'ט באמצעות כינוי חד פעמי (הודעות "פגע וברח") או לדבוק בכינוי מסוים ולצבור מוניטין על פיו ורק על פיו, אך זה מחיר נמוך לשלם עבור החירות שמספקת האנונימיות.
על פי הניסיון שלי, הודעות "פגע וברח" אפקטיביות פחות מהודעות של אדם שבוחר לדבוק בכינוי מסוים. בניגוד לדעתו של רוזנטל, בין כותבים שמזדהים בכינויים קבועים נוצרת אינטראקציה אמיתית ושיוויונית, אנושית אף יותר מזו שמתקיימת בטלוויזיה או ברדיו.
לכתבה ב"עין השביעית" ראו קישור מצד ימין.

דיג קופים

במאמר שפירסם ב-7 ביוני במגזין המקוון "סלייט", חשף העיתונאי ג'יי פורמן ספורט חדש ומחריד שהמציאו דייגים בפלורידה לשם שעשוע. "דיג קופים", כך הוא כינה את התופעה של ציד קופי הרזוס (סוג קוף קטן), שאליה נחשף כשטייל ב-1996 ליד אי קטן בפלורידה עם חבר. לטענתו, הציידים משליכים מתוך סירות הדייג מוטות ענק שבקצותיהם פיתיון. מוטות הענק מגיעים אל צמרות עצים, ובעזרתם "דגים" קופים.
"פירות הם הפיתיון המועדף עליהם", כתב פורמן, "מרגע שהפיתיון נתלה על הקרס, ציידי הקופים השליכו את החכה לצמרות העצים וחיכו. לא עבר זמן רב בטרם היו הקופיפים נאבקים ביניהם על הפרי. כאשר אחד הדייגים חש בטוח דיו הוא משך בחכה. ידעתי שהוא לכד קופיף על פי הצווחה שנשמעה – יללה קדמונית שהזקירה את קצוות שערי חידודים חידודים. הקופיף בא לכיווננו במעוף בין העצים, תפוח עץ עסיסי מהודק לכף ידו".
הסיפור עורר דיונים סוערים בפורומים באינטרנט, שהביאו את המגזין המקוון "אינסייד" והיומון "ניו יורק טיימס" לחקור בפרשה. העיתונאים, שהביעו ספק באמיתות המאמר, הפנו שאלות לעורך סלייט, מייקל קינסלי.
בתחילה טען קינסלי הנבוך כי "דיג הקופים" הוא אמת, על בסיס שיחה שקיים עם החבר שטייל עם פורמן, שלדבריו אימת את התיאור של פורמן. "ניו יורק טיימס" זיהה את החבר כמארק קפוטו, כתב בעיתון "פאלם ביץ פוסט", שסיפר לכתב כי אמנם טייל עם פורמן בפלורידה אך טען כי דיג הקופים לא היה ולא נברא.
ב-25 ביוני פירסם מייקל קינסלי התנצלות מבולבלת בפני קוראיו, בה טען כי פורמן וחברו אכן נסעו למסע הדיג, אך מסכים עם קביעת כתב "ניו יורק טיימס", לפיה "קופים מעולם לא עפו מתוך העצים כשתפוח עסיסי נעוץ בכף ידם".
בעקבות הפרשה הכריזו קבוצת אזרחים על הקמת אתר בשם "דיג קופים", שישמש בימה שבה אנשים יוכלו לשלוח כתבות לא מדויקות או שגויות מרחבי הרשת. האתר, שהיה אמור להיפתח בכתובת monkeyfishing.com, יוקם לבסוף בכתובת אחרת.
זו בפירוש לא שעתה היפה של עיתונות הרשת, אך האם פרשת "דיג הקופים" מלמדת אותנו שעיתונות האינטרנט אמינה פחות מעיתונות מודפסת או אלקטרונית? לא בהכרח. העיתונים אינסייד (עיתון מקוון) וניו יורק טיימס (שלו נוכחות מכובדת ברשת) חשפו את המאמר הבדוי בזכות הוויכוח שהוצת בפורומים.
אמנם, עיתונות האינטרנט מבכרת מבזקים, דעות ופרשנויות על פני עיתונות מעמיקה ומעודדת דיונים בלתי נגמרים על נושאים שונים, אך יש לה יתרון שאין לכל מדיום אחר: הגולשים. קוראי המאמר והגולשים הם אלה שלמעשה חשפו את שקריות הידיעה והוכיחו שאם העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, באינטרנט הגולשים הם כלב השמירה של האמינות.

גוגל מתחבר לרשת

טורניר ווימבלדון והדראפט באן בי איי מעוררים עניין רב ברשת בזמן האחרון, על פי מנוע החיפוש "גוגל". עובדה – שני אירועי הספורט מאכלסים את המקום הראשון והשני ברשימת מלות החיפוש שמבוקשות יותר ויותר.
נתונים אלה ואחרים מופיעים ב"זייטגייסט" (רוח הזמן) של גוגל, ריכוז של מדדים שמצביעים על הלך הרוחות ברשת. הממצאים מבוססים על 100 מיליון השאילתות שמוזנות לאתר מדי יום.
רשימה נפרדת מציינת את מלות החיפוש שקרנן בירידה (ג'ון לי הוקר שנפטר לאחרונה נמצא במקום השלישי, בוב מרלי במקום ה-8) ודירוג מרענן נוסף מציג את חמשת המושגים שמאויתים לא נכון באנגלית: במקום השני ניצבת פולקסווגן, במקום השלישי ניתן למצוא את ג'ניפר לופז ובמקום החמישי והמכובד שייקספיר.

חמש שיחות עד הרצח

האם תיעוד של רצח או שוד באמצעי התקשורת פועל רק על יצר המציצנות הראשוני של הצופים, או שיש בו גם כדי לתרום לאינטרס הציבורי?
כך לפחות חשב שופט במחוז מניטובה בקנדה, שהורה על פרסום הקלטות של חמש שיחות שביצעו שתי אחיות אבוריג'ניות (תושביה הקדומים של קנדה) למוקד המשטרתי בעיר וויניפג,,לפני שנדקרו למוות בחודש פברואר האחרון.
קורין מקאוון ואחותה, דורין לקלייר, נרצחו על ידי חברה הקודם של לקלייר, ויליאם ג'ון דאנלופ. הן התקשרו חמש פעמים למוקד המשטרתי תוך שמונה שעות והתחננו שעזרה תישלח אל ביתן, ללא הואיל.
בחודש אפריל נידון דאנלופ למאסר עולם על הרציחות שביצע. הוא ירצה 17 שנים מעונשו בטרם יהיה זכאי לשחרור על תנאי.
האינטרנט שונה מהטלוויזיה בכל הנוגע לתיעוד אסונות. בעוד ששלושים השניות שמקדיש קריין החדשות בטלוויזיה לאסון כלשהו מותירים את הצופה מנוכר או לכל היותר נדהם, רק עד לרגע בו הקריין עובר לדבר על "נושא אחר לגמרי", האינטרנט מאפשר לגולש להעמיק באסונם של אחרים ולהקדיש להם זמן ראוי. האקטיביות של הגולש לעומת הפאסיביות של הצופה אינה מתכון לאמפתיה, אך יש בה כדי לצמצם את הניכור בין הגולש לאסון. ההאזנה להקלטות מטרידה ואינה יכולה להותיר את המאזין שווה נפש.
במהלך השיחה הרביעית, לאחר שלקלייר מודיעה למוקדנית שאחותה נדקרה, נאמר לה שיטפלו בבעיות שלהן בעצמן. בהמשך היא מבקשת "תעזרו לי בבקשה", אך ניידת לא נשלחה לבית האחיות, אלא כאשר היה זה מאוחר מדי.
בפעם החמישית, המטרידה מכל, נשמעות ברקע נביחות רמות של כלבים ונראה כי הרצח התבצע אז. השיחה הבאה של המוקדנית לבית האחיות התבצעה עם הרוצח.