באמצע הצילומים של "מטומטמת", כשהיא הייתה בשיא ההצלחה שלה, השחקנית רות אסרסאי קיבלה פנייה מבמאי אלמוני בפייסבוק. היה זה יובל הדדי, ישראלי שחי בניו יורק, שהציע לה תפקיד בסרט הביכורים שלו, "15 שנה". חוסר הניסיון שלו לא הטריד אותה. היא קראה את התסריט, לקחה הימור - ונכנסה להרפתקה.
בסרט, שיוצא היום (ה') לאקרנים, אסרסאי מגלמת את עלמה, אמנית מצליחה, הנכנסת להיריון יחידני. בעקבותיו, מתערערים יחסיה עם חברה הטוב יואב (עודד לאופולד), הומו הנמצא במערכת יחסים של 15 שנה. בניגוד אליה, הוא אינו מעוניין בילדים, אך בן זוגו (אודי פרסי) דווקא מגלה עניין בהרחבת התא המשפחתי. במבחן התוצאה, מדובר בסרט יחסית חריג בנוף הקולנוע הישראלי. לא דרמה יציאת מהארון וגם לא סיפור על הומופוביה או מסיבות גייז סוערות, אלא יצירה עדינה יותר על גבריות, בורגנות והחברה הישראלית לחוצת הילודה.
"זה מה שעושה את הסרט בעיניי", אומרת אסרסאי בריאיון ל-ynet, "זה כאילו תמיד ממרקרים את הסרטים של הגייז, למה? מה שתפס אותי בסרט, זה התהומות שיש באדם, הדפוסים שהורגלנו עליהם. זה יכול להיות אצל כולם. יש פה מערכת יחסית זוגית חד מינית, אבל זה לא האישיו".
מה משך אותך לתפקיד של עלמה?
"עניין אותי המקום הזה של נשים שמחליטות להביא ילד לבד, אבל בגדול החברות שלה ושל יואב מאוד קסמה לי. זה הזכיר לי חברות שלי עם ידיד שגם הוא גיי, והיה שם משהו מקסים".
בחודש ינואר האחרון, אסרסאי (37) נישאה למסעדן ואיש העסקים צחי מימון. היא משתפת שבעבר, האפשרות להביא ילד לבדה חלפה גם בראשה. "המשוואה מאוד פשוטה בעיניי. על מה אני כן מוכנה להתפשר ועל מה לא. על זוגיות טובה אני לא מוכנה ולא יכולה להתפשר, אבל להיות אימא זו החלטה שלי, זה הגוף שלי. אני מבינה את ההשלכות של לעשות דבר כזה לבד, אבל לא רציתי להתנהל מתוך פחד או מרדף, ואמרתי שבמידה ואני מגיעה לגיל 34 ואני לא נמצאת במקום שבו אני רוצה להיות, אני יכולה לצאת. בהתחלה זו הייתה מחשבה מפחידה, כי בראש שלי אני עדיין שבויה בפורמט של אבא ואימא. אבל היום עם כל האמצעים, למה אני צריכה להיות תלויה במישהו או להתפשר על משהו? יש בזה משהו משחרר".
הסרט גם עוסק בלחץ הישראלי ללדת. את מרגישה את זה?
"מגיל 20 אני מרגישה את זה. אבל זה אפילו לא בא מהבית, זה יותר סביבתי. כשאתה מתחתן זה עוד יותר גדול כי זה הופך לחטטני. מצד אחד זה מאוד ישראלי, והציבור מרגיש שזה מגיע ממקום של אהבה, אבל מצד שני אתה אף אחד לא יודע מה הבן אדם עובר. זה שהתחתנתי לא אומר שבזה הרגע אני רוצה להביא ילדים. התחתנתי כדי לחגוג את האהבה שלי. משפחה זה משהו שאני רוצה, אבל כל דבר בעתו".
ואיך השנה הראשונה לנישואים? אומרים שהיא הכי קשה.
"אותו דבר. אולי ילדים ישנו את התמונה. זה לא שאנחנו לא מתווכחים - אנחנו עדיין במקום הזה של בדיקת גבולות, אבל אלו גבולות שאתה לא באמת שובר. התחתנו, ואנחנו בתוך הדבר הזה. המריבה היא פנימית יותר".
כבר שנים שהיא משחקת בתיאטרון ובקולנוע, אבל את הפריצה שלה אסרסאי חייבת לסדרה "מטומטמת" של בת חן סבג, בה היא גילמה את השוטרת הקשוחה תמי. בן רגע שמה הפך למוכר בכל בית, ופניה למזוהים ברחוב. "האפקט של הטלוויזיה הרבה יותר חזק כי היא נמצאת בכל בית. מבחינת חשיפה, לדרמה יומית יש את הכוח הכי גדול היום. זה לא כמו סדרה של שמונה פרקים", היא אומרת על הפרסום הפתאומי.
עד כמה ההצלחה של הסדרה שינתה את החיים שלך?
"אני בן אדם של קרקע, אני לא מסתנוורת. אני לא מרחפת מהר וגם אם כן, אז אני מורידה את עצמי. אבל כן, זה מוזר שאנשים קוראים לך ומזהים את השם שלך".
יוצא לך לטפוח לעצמך על השכם?
"אני לא אשקר לך, אני לא בן אדם שעושה את זה באופן טבעי. זה לא האינסטינקט שלי. אבל פתאום אני נכנסת לתוך סיטואציה מלחיצה, ואלה הרגעים שאני עוצרת ואומרת לעצמי 'תני לעצמך טפיחה על השכם'. זה תהליך, זה לא הדיפולט שלי, אבל אני עושה את זה. מה שנקרא, 'פייק איט טיל יו מייק איט', כי זה חשוב לפעמים לעצור. בעבר היו מעירים לי על זה מלא, שאני לא מעריכה וישר חושבת על הדבר הבא. אז היום אני יותר מלמדת את עצמי ויותר מדברת על זה".
גם תמי וגם עלמה לאו דווקא מאופיינות כאתיופיות. זה מכוון?
"אצל תמי זה קיים, אבל יותר בקטע של להיות אישה פורצת דרך. זה מנהל אותה יותר מהצבע שלה. אצל עלמה זה לא קיים בכלל, ואני גם לא חושבת שזה צריך להיות קיים. מעטים התפקידים שהייתי צריכה להביא את צבע העור שלי. אני לא רוצה לשחק רק תפקידים של אתיופים, יש מעבר".
את רואה בזה סימן להצלחה, לא להיות מלוהקת על סמך הצבע?
"גם בתחילת הקריירה שלי, זה אף פעם לא היה האישיו. המטרה שלי היא לגשת לכל דבר שהוא מתאים בלי קשר לצבע העור שלי".
אסרסאי גדלה בבאר שבע, אחות בכורה לארבעה אחים. לדבריה, בתור ילדה מעולם לה היה לה עניין עם צבע העור שלה. "חינכו אותי שאני שווה בין שווים. אף אחד לא ישב והסביר לי על הצבע שלי. הייתי בחברה שהיא ברובה לבנה אבל הדיאלוג הזה לא התקיים אצלי".
בכלל לא?
"רק כשגדלתי. אולי זו נאיביות אבל המשבר התרחש דווקא כשהפכתי לשחקנית. פתאום התגובות מבחוץ קוממו אותי, עמדתי שעה וחצי על הבמה, ולא הבנתי למה צריך לציין את צבע העור שלי. עם הזמן הבנתי שזו הדרך של הבן אדם לתקשר איתך או להחמיא לך. אז הייתי צריכה לעבור את השלב הזה של לא לרטון על הערות כאלה, כי מבחינתי נולדתי פה, גדלתי פה, אני לא מבינה למה צריך לציין את זה. אני מסתכלת במראה ואני יודעת שאני לא לבנה. היום אני מסתכלת על הסיטואציות האלה בחמלה. לפעמים אני מגיבה בהתאם ולפעמים אני לא אענה".
למה לא תעני למשל?
"לכל מיני הערות. בהצגה 'השיבה' אני משחקת חוקרת ובתיאטרון זה התפקיד הראשון שלי כחוקרת. אחרי אחת ההצגות הגיע אליי מישהו ורצה להחמיא לי על המשחק אז הוא אמר לי 'איזה יפה שעשית את זה מכל הלב'".
מה זה אומר?
"שלמרות שאני אתיופית אני משחקת חוקרת באופן טוב. כלומר, שאני עדיין מייצגת אותם טוב למרות שאני כביכול בזה לממסד כי זה מה שיש לו בראש. לא אמרתי לו כלום, אבל חברה שלי שעמדה ליד פערה כאלה עיניים שלא היה ספק שהוא אמר משהו לא במקום".
למרות שאין לה עניין להיות מקוטלגת בתור שחקנית מהעדה, היא עדיין נחושה להביע את דעתה על המחדלים והגזענות שאיתם מתמודדים בני העדה האתיופית בישראל, במיוחד לאור השנה החולפת והסוערת, עם מותו של סלומון טקה וההפגנות שעצרו מדינה שלמה.
איפה את נמצאת במאבק של הקהילה?
"קודם כל זה לא מאבק של קהילה, זה מאבק הרבה יותר גדול. זה לקבל את השונה בתוך החברה, ולהיות שונה זה לא רק אתיופים, שהשוני שלהם הוא כלפי חוץ. זה גם הומואים ולסביות - זה כל כך הרבה יותר רחב. מעבר לכך, במדינה דמוקרטית, הקלות הזאת של לשלוף אקדח מול מישהו שלא מהווה סכנה… לא משנה מה היה שם, אני לא חושבת שאפשר להשוות אקדח לאבן. זה לראות את חיי האדם באופן ממש זול, וזה נורא בעיניי שבמדינה דמוקרטית אם אתה שחור אז החיים שלך לא שווים בכלל, אבל שזאת לא תהיה הכותרת. צריך שיהיה פה שינוי. אני גם חושבת שאנחנו, עם ההיסטוריה שלנו, ואני בכוונה אומרת 'אנחנו', - אין שום סיבה לשחזר את ההיסטוריה. אנחנו הראשונים שצריכים להוקיע התנהגות כזאת".
את מרגישה שאת נציגה בגלל המעמד החדש שלך, שיש לך אחריות לדבר על זה?
"נציגה אני לא, כי נציגים בוחרים ואף אחד לא בחר אותי. אני יכולה לדבר בשם עצמי. אז אני מדברת בשם עצמי, קודם כל כבת אדם. עוד לפני שאני שחורה, זה חוסר צדק לקחת בכזאת קלות חיים של בן אדם".
לאחרונה יש הרבה יותר ייצוגים של אתיופים על המסך: גם עדן אלנה שתייצג אותנו באירוויזיון, גם תקווה ב"האח הגדול". זה משמח אותך?
"קודם כל בואי נפריד. לפני שעדן שחורה היא זמרת מעולה, היא לוקחת את זה קל ויש בה משהו בינלאומי. לא סתם היא ניצחה פעמיים, והמעמד לא מזיז לה. זה שהיא שחורה זה עוד בונוס אבל חשוב להגיד שהיא נבחרה בגלל הכישרון שלה. אבל כן, לי כשחורה, אוטומטית נוצר ניצוץ, אחווה כזאת. וככל שיש יותר, זה יותר טוב. זה תשקיף לאיפה אנחנו כחברה".
וככל שנראה יותר ייצוגים, נראה פחות גזענות.
"כן. השאיפה היא לשבור את המקום של הבורות. אתה הופך לגזען כשאתה לא מכיר משהו, כשאתה מפחד. אז צריך לשים את זה מול אנשים כדי שזה לא יראה להם מוזר. תינוקות הם לא גזענים, הם הופכים לכאלה".
