לבטיה של דמוקרטיה מותקפת

בשיר "יום בשורה" כתבה המשוררת רחל: "כשומרון במצור – כל הארץ כולה / וכבד הרעב מנשוא./ אך אני לא אובה בשורת גאולה, / אם מפי מצורע היא תבוא".
כמובן, שהצרעת בשיר הזה איננה מחלת עור, כי אם פגם מוסרי. בשורותיו הבאות של השיר נודרת רחל, כי אם לא תיגאל בטהרה, מוטב לה לנחול תבוסה ולמות. מי חי ומי מוכן לתת את נפשו למען העיקרון הגלום בשיר היפה של החלוצה מכינרת? רק תמהונים מעטים, ואילו רובנו מפשרים בין האינסטינקט המוסרי לבין אילוצי המציאות.
תכופות, כדי להתפייס עם עצמנו, אנחנו אומרים שכדי להגשים מצווה גדולה, אין לנו ברירה אלא להזדהם, ואחת המצוות החשובות ביותר היא "ובחרת בחיים". לפיכך, "בחיים האמיתיים" מצווה אדם נקי דעת למדוד את גודל העבירה, לעומת גודל הסיכוי שהעבירה הזאת תסייע להגשמת המצווה. זו דילמה יום יומית בחיי הפרט והציבור, והצרה היא שתכופות העבירה ברורה ואילו תועלתה היא רק בחזקת השערה.
הרס בתי משפחותיהם של מחבלים והגליית קרובי משפחתם היא ממין המעשים שהמסנגרים עליהם טוענים שהם מצווה הבאה בעבירה. במלים פשוטות: אין לנו ברירה, אם חפצי חיים אנו. העבירה ברורה ומתנקשת בחוש הצדק, במשפט העמים ובחוקי התורה, אבל מה גודלה של המצווה המכפרת על כך?
המסנגרים מודדים אותה במבחן היעילות: אם יועילו המעשים האלה למנוע רצח של יהודים, כי אז נוטה הכף לצד עשייתם. על סמך עדויותיהם של מפגעים שנלכדו לפני שביצעו את זממם, משוכנעים המומחים לנפש הפלסטינית, כי אם יידעו הטרוריסטים שמשפחותיהם ייענשו באכזריות, רבים הסיכויים שיימנעו מתועבותיהם.
כנראה, שבית המשפט העליון מקבל את ההנחה הזאת, ואתמול התיר לצבא להרוס בתים, מבלי שתושביהם ייהנו מארכה שתאפשר להם לערער על כך בערכאות. אמנם, הוא היתנה את ההיתר בכך שההריסה המיידית תיעשה לשם צורך ביטחוני חיוני ודחוף, אבל בפני מי יתלוננו בעלי הבתים ההרוסים, ומה טעם יהיה לתלונתם לאחר שביתם ייהרס?
חולשתה של ההשערה שעליה נסמך בית המשפט היא בכך, שכבר נבחנה ונכשלה. עד היום הרסנו כ 6,000 בתים, כמספר הבתים בעיר קטנה, גירשנו אלפים, ובדרכים שונות התנכלנו למשפחות רבות מספור. האם יש הוכחה לכך שהועלנו לעצמנו? אולי ההיפך הנכון. אחרי שישקע האבק מעל חורבות הבתים והמלחמה תימשך במלוא עוזה, ניאלץ להכיר בכך שחטאנו ללא הצדקה. אז תעמוד העבירה לבדה, ללא חיפוי, ותזדקר כמו אנדרטה לטיפשותנו ולרוע ליבנו.
לא כך הדבר באשר לאמצעי ההתגוננות האחר שעל נקיטתו החליטה המדינה: עונש ביטול אזרחות. העונש הזה פוגע במי שמתנכל לביטחון המדינה ופוגע באמון שהיא רוחשת לו. הוא אינו פוגע בזולתו החף מפשע, הוא צודק, וכמדומה שאינו גורם שום נזק. עם זאת, מעורר השימוש באמצעי הענישה הדרקוני הזה שורה של שאלות סבוכות: ראשית, כיצד להגדיר מהי הפרת אמונים כלפי המדינה. האם רק רקימת מזימות נגד ביטחונה היא הפרת אמונים, או גם, למשל, עבירות כלכליות קשות, שיש להן השפעה ניכרת על איתנותה? שנית, האם רק פלסטינים ישראלים ראויים לשלילת אזרחותם, או גם יהודים שפגעו בביטחון המדינה, פגיעה אנושה אף יותר מזו שפגעו בה אנשים כדוגמת השלושה שאזרחותם עומדת להישלל.
האם פשעיהם של אנשים כדוגמת מרדכי וענונו, ד"ר קלינגברג, נחום מנבר וכנופיית מוכרי הנשק למפגעים – פחותים בחומרתם מאלה של השלושה?
האם ראוי שסמכות להטיל עונש כה קשה תימסר לפוליטיקאי? האם לא מוטב למסור את ההכרעה לידי סמכות משפטית?