הם מ-פ-ח-ד-י-ם!

עוד לא נדמו תרועות הניצחון, וכבר נתקפו מנהיגי הליכוד בחרדה. הבוחר העניק לתנועתם כוח שדי בו להגשים את המדיניות שבה דגלה תנועת החירות מראשיתה. כעת יש ביכולתה לכונן שלום וביטחון על-פי דרכה, בלי שהססנים רכי-לב ימתנו אותה.
היא יכולה להכות בפלסטינים כאוות נפשה, לסלק את ערפאת או להורגו, לטפח מנהיגים פלסטינים כנועים, לרשת את הארץ מהים עד הירדן ואולי אף מעבר לו, להסיט תקציבים לכל יעד שבו תחפוץ, להקים יישובים בכל אתר, להצמית כל ניסיון של פלסטינים אזרחי ישראל להטעים את זהותם הלאומית הנפרדת, להשתלט על כל מוקדי הכוח, לזקוף את קומתם של היהודים ולהחציף פנים כלפי כל הגויים דורשי רעתנו באירופה ובארה"ב.
אבל במקום לשנס מותניים לקראת המשימות הללו ולשמוח בהזדמנות ההיסטורית שבה זכו לאחר מאבק של שלושה דורות, מיהרו מנהיגי הליכוד לקרוא למפלגת העבודה המובסת, כמעט להתחנן בפניה, כי תחבור אליהם. מוזר הדבר: למה לו, לליכוד, להשתדך למפלגה שמנהיגיה ורוב תומכיה דוגלים במדיניות הרחוקה מאוד משלו, במקום להשתדך למפלגות הימין והחרדים, שרק חוט השערה מפריד בין עמדותיהם לעמדותיו?
למה לא ירכיב הליכוד קואליציה שרכיביה עשויים להבטיח לממשלה אורך ימים, במקום להרכיב קואליציה הקרובה בהרכבה לזאת שהתפרקה? הקריאה לאחדות היא תירוץ דחוק: במדינות דמוקרטיות הצורך באופוזיציה שקול כנגד הצורך בשלטון. מפלגת העבודה היא אחראית דיה כדי להעניק לממשלת ימין רשת ביטחון כל אימת שבפני המדינה יעמדו סכנות הדורשות השמעת קול אחד.
נדמה שאת הסיבה האמיתית אפשר להגדיר בשתי מילים, שביבי השתמש בהן בהזדמנות זכורה לרע: הם מ-פ-ח-ד-י-ם! הליכוד מפחד מפני ניסיון להגשים את האידיאולוגיה שלו. בסתר לבם יודעים מנהיגיו שהגשמתה, לכל תגיה ודקדוקיה, היא אסון. הם מפחדים להתייצב לבדם מול השלכותיה הביטחוניות, הדמוגרפיות והכלכליות. הם מפחדים מפני השלכותיה על יחסינו עם המעצמות. הם מפחדים מפני מצב שבו יישבו אנשי מפלגת העבודה באופוזיציה, יחככו את כפות ידיהם ויאמרו: "הובסנו. העם נתן לכם הזדמנות. נראה אתכם מנצלים אותה כראוי".

בחירות מהפכניות

טעו החוזים כי לאחר הבחירות האלה מה שהיה הוא שיהיה. מלבד המשמעות הרבה הנודעת לכך שהבוחר הישראלי נע הרחק ימינה, צצה מפלגה גדולה חדשה: שינוי. מאז היטמעותה של מפלגת הציונים-הכלליים בתנועת החירות, לא הייתה לנו מפלגה חזקה המייצגת את המעמד הבינוני החילוני. המעמד הזה לא נכחד ואף התרחב, אבל הוא ראה את עצמו כעמוד השדרה של הישראליות, כחטיבה הגמונית שאינה צריכה להגן על אינטרסיה הייחודיים.
שינוי הפכה את הסוציולוגיה לפוליטיקה: מנהיגיה איבחנו כי המעמד הבינוני שוב אינו הגמוני, מפני שמגזרים חדשים צברו כוח השקול נגד כוחו. תהליך ההכרה בכך הבשיל לאיטו, אבל כמו שקורה תכופות, כמו לפתע פוצצה התסיסה את השסתומים. עכשיו מתייצב המעמד הבינוני כעוד מגזר, התובע את חלקו במשאבים.
עם זאת, עתידה הפוליטי של המפלגה אינו ברור כלל. התחזית המקובלת היא שמנהיגיה הגבילו את יכולת התמרון שלהם באופן שיקשה עליהם להצטרף לקואליציה. כרטיס הביקור של טומי לפיד הוא היושרה. אם יתיר את שבועותיו, יפסיד מייד את האשראי הרב שבו זכה. האם תוכל מפלגת הטירונים שלו לשבת באופוזיציה בלי שתתפרק? תקדימי ד"ש וצומת מלמדים שמבחנה לא יהיה קל.