שתף קטע נבחר

אמת ושקר בסרט תיעודי

בג"ץ "ג'נין, ג'נין" מזמין דיון על ערכי מוסר של יוצרים. אם הבמאי נותן במה לשקרנים מבלי להעיר כי אפשר שעדותם בלתי מהימנה, הוא עצמו שקרן

מאות "סרטי סוכנות" שהפיקו המוסדות הציוניים לפני קום המדינה, וגם שנים רבות אחר-כך, עסקו בדמוניזציה של הערבים והתעלמו מן העוולות שעוללנו לפלסטינים. מוחמד בכרי יכול לטעון שסרטו "ג'נין, ג'נין" הוא פיגוע פילמאי, הגומל ליהודים על כך. סרט תיעודי מיטיב לשקר דווקא מפני שהוא מורכב מתמונות ריאליסטיות, ובכרי הוא שקרן מוכשר.

 

ניזכר ב"שואה", סרטו רחב הידיעה של קלוד לנצמן, שאינו מבוסס על מסמכים כתובים, או על צילומים מתקופת המלחמה, אלא על כוח זיכרונם של עשרות אנשים שדובב הבמאי. הוא אינו מפקפק בתום הלב של עדיו ואינו מציב את זיכרונותיהם מול זיכרונות אחרים. אין זו היסטוגרפיה הנענית לכללים הקפדניים של מלומדים מדולפמים. יוצר הסרט החליט כי "האמת" על השואה היא בראש ובראשונה מה שנחקק בזיכרונם של הקורבנות והרוצחים.

 

מבחינה זו לבדה, "ג'נין, ג'נין" הוא סרט לנצמני. גם יוצרו לא בחן את אמינותם של עדיו וגם הוא יכול לטעון כי חשיבות סרטו אינה באמיתות המובאות בו, אלא באופן שבו זוכרים תושבי מחנה הפליטים בג'נין את המבצע הקרוי בפינו "חומת מגן". מה שנטמן בזיכרונם הוא "האמת שלהם", וה"אמת" הזו היא עובדה לכשעצמה, בין שהיא "אמיתית" ובין שהיא "שקרית".

 

היא משפיעה על יחסיהם של שני העמים יותר מן העובדות. בכרי החמיץ את הטיעון הזה, אבל כמה אינטלקטואלים ישראלים מיהרו לסנגר עליו בעזרתו. אם נוליכו עד לקצה הגיונו, נוכל להשתמש בו להצדקת סרט תיעודי המתייחס באמון מלא לאנטישמים, הקובעים כי היהודים שולטים בעולם ומקיזים דם תינוקות לשימוש במצות. "זו האמת שלהם", נוכל לומר, "וחשיבותה רבה, מפני שהיא מלמדת על הלך נפשם". לאמור, מה שקובע את מוסריותו של סרט תיעודי הוא בעיקר יחסו של היוצר לשאלת המפתח. אם הוא נותן פתחון פה לשקרנים, מבלי להעיר כי אפשר שעדותם בלתי מהימנה, הוא עצמו שקרן.

 

ואיך נדע שלנצמן אינו שקרן כבכרי? מפני שהוא עשה את סרטו כפי שעשה בעקבות עשרות שנות מחקר היסטורי המבוסס על פקודות מבצע, פרוטוקולים משפטיים, מכתבים, מוצגים חומריים ורבבות עדויות מוצלבות. רק שנים רבות אחרי שנוצק הבסיס האיתן הזה, העז לנצמן לעסוק בשואה כמאורע שאין לערער על היותו. ואילו בכרי גבה עדויות על מאורע שאך זה התרחש והממצאים הבדוקים סותרים את דברי עדיו.

 

בכרי אינו כה מתוחכם ואינו מנמק את מעשהו ביחסיותה של האמת. הוא שולח את הצופה לשפוט עם מי הצדק, אך הצופה אינו מסוגל לשפוט. התרשמותו תושפע מדעותיו הקדומות, מן הפוטוגניות של העדים ומאופן המשחק שלהם. העדויות נוראות והדוברים כה מיטיבים לשקר, עד שהצופה ההדיוט עלול להאמין שהחיילים הישראלים הם בכורי שטן.

 

כיוון שאיננו אורחים מהמאדים, ידוע לנו כי המערכה בג'נין נחקרה, לא רק על-ידי ישראלים, וכי העדויות בסרטו של בכרי אינן מתיישבות עם לוחות הזמנים של הפעולה, עם מסלול התקדמות הכוחות ועם שפע עדויותיהם של חיילי מילואים, שרבים מהם מחזיקים בדעות מתונות לגבי הסכסוך. ילדים לא נדרסו תחת שרשראות טנקים, בורות המים לא נמלאו בגוויות, זקנים לא נורו ובתים לא נהרסו בגלל תאוות הרס.

עוד אנו יודעים כי מנגנון ההסברה של הרשות הפלסטינית תמך בהפקת הסרט וכי הפלסטינים נאלצו להודות כי בימים שלאחר המבצע הפיחו שקרים.

 

הנאמר לעיל לא נועד לערער עלהחלטת בג"ץ. גם אני סבור כי שאט הנפש מהסרט הזה אינו מצדיק את פסילת המועצה לביקורת סרטים ומחזות. "ג'נין, ג'נין", מזיק ככל שיהיה, מזיק פחות מהצהרתו של ח"כ אהוד יתום כי השופטים "הרגו את חללי צה"ל בפעם השנייה". ישראל תתגונן מפני הסתה, אבל הדמוקרטיה הישראלית תתקשה לעמוד מול ביזוי מוסדות המשפט שלה.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים