של מי הפסח הזה

"חוק החמץ" הוא חוק מיותר ומזיק, מפני שהוא נחקק בלחצן של המפלגות הדתיות. חג הפסח הוא חג לאומי, המוני בית ישראל חוגגים אותו מפני שהם רוצים בכך, ואין צורך שהמפלגות הדתיות יקלקלו את האווירה החגיגית בחוקים כפויים המפקיעים את היהדות מידי העם היהודי וגורמים לה להיראות כמו מונופול של הדתיים.
בכל שנה באביב מתמלאים המרכולים בישראל באנשים שמחפשים תוויות "כשר לפסח" על המוצרים שהם קונים, בלי כל קשר להיותם "דתיים" או "חילוניים", ומעמיסים את עגלת הקניות שלהם בחבילות מצות ובבקבוקי יין גם אם אינם שומרי שבת לכל דבר ואינם נמנים על חסידי הרב עובדיה יוסף ועם מאזיני "ערוץ הקודש". רוב הישראלים חוגגים את ליל הסדר, וגם אם יש בהם כאלה שאינם קוראים את ההגדה מתחילתה ועד סופה, הרי העיקר – גם לפי התורה – הוא שהם מתכנסים משפחות-משפחות, אוכלים מצה ומרור, ומציינים את יציאת ישראל ממצרים ואת היותנו לעם.
ברגע שמצווה הופכת להישג פוליטי של ש"ס והמפד"ל, עלולים מצביעי כל יתר המפלגות להרגיש שהם פטורים ממנה, ולפעמים – כמו במקרה של פעילי "שינוי" – הם מרגישים שחובתם להלחם בה. רק נס הציל עד היום את מצוות ברית מילה מידיהן של המפלגות היהודיות: כמעט כל היהודים בישראל מלים את בניהם, אבל קרוב לוודאי שאילו העבירו הדתיים "חוק מילה" היה אחוז התינוקות הנימולים יורד בהדרגה עד שהברית הייתה הופכת, חלילה, לעניינם של דתיים ומסורתיים בלבד.
כפייה דתית היא תמיד פסולה, מפני שהיא תמיד מזיקה לקשר החי והטבעי שבין עם ישראל ובין מורשתו. חג החירות אינו שייך לדתיים, אלוהים אינו שייך לדתיים, והגיע הזמן לחדול מן הפוליטיזציה של הדת ולהחזיר את היהדות ליהודים כולם. עם זאת, יש להימנע גם מכפייה אנטי-דתית, ושר הפנים מטעם "שינוי" צריך לזכור שהוא אינו יכול להימנע מאכיפת "חוק החמץ" על דעת עצמו. כל עוד קיים במדינה חוק, חייבות הרשויות לאכוף אותו. הדרך היחידה לבטל חוק – עם כל הכבוד ל"שינוי" ולמלחמת הקודש שלה נגד דת ישראל – היא על ידי הליך מסודר בבית המחוקקים, הכנסת.
לא מפלגות דתיות, אבל גם לא מפלגה אנטי-דתית, יקבעו את צביונה היהודי של מדינת היהודים. הרוב, המורכב מכל המפלגות ומכל סוגי היהודים, הוא שידאג – אם רק יתנו לו – שהעם היהודי לא יאבד, דווקא במדינתו העצמאית, את הנכסים הרוחניים ששמרו עליו לאורך אלפי שנות גלות.